לי לישועה (על הש"ס) יז

מסכת שבת (דף ד' ע"א) בתוספות בד"ה ואלא דאהדר ומדכר מי מחייב תימא וכו' כדקאמר בסמוך קודם שיבוא לידי איסור סקילה עכ"ד מפורש יוצא מדבריהם דכשאמר איסור סקילה אנו אומרים דהכוונה שיבוא לידי איסור זה אבל לא שיתחייב סקילה ממש וא"כ קשה מאי האי דמקשו בד"ה קודם שיבוא לידי איסור סקילה וכו' בסמוך דמדבריהם שם משמע דסברי דסקילה ממש קאמר ועיין במהרש"א ז"ל שמכח זה פירש בכאן דרוצים לומר דאיסור סקי' משמע תרתי משמע איסור סקילה ומשמע חיוב ולכאורה אין לזה הכרח ומאי דוחקייהו לקמן לפרש סקילה ממש ולידחק בענין ההתראה והלא יד הדוחה נטויה לומר דמאי דקאמר תלמודא אינו חיוב סקילה אלא איסור וליכא תו להקשות, ונראה לענ"ד דיפה אמרו ודבריהם מוכרחים מלשון הגמ' דאי ס"ד דכוונת הגמ' לומר איסור סקילה ולא לכלול ג"כ חיוב סקילה ל"ל למינקט איסור סקי' הול"ל חיוב כרת דהרי כשהוא במזיד בלא התראה חייב כרת ולא סקילה ומדנא נקט האי לישנא וקאמר סקילה ודאי דיכול לבוא לידי סקילה ממש אלא דכיון דקאמר איסור ולא חיוב משתמע ג"כ לידי איסור סקילה ולא לסקיל' ממש כמ"ש בכאן ובסמוך בדבור המתחיל קודם וכו' שקלי וטרו במציאות השייך בו סקילה ממש ובזה עולים כהוגן גם דברי מהרש"א ז"ל ודו"ק. (דף כ"א ע"ב) ברש"י ד"ה בחותמו בהצנעו וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו עכ"ד רש"י הוצרך לזה לתרץ קושית התוס' דגויים מטמאים בהסט כזבים לזה קאמר דהיה בהצנעו של כה"ג וזה בהצנע היה חתום בענין שלא נשאר ספק שלא נגע בו יד בשום אופן וק"ל, אח"ז מצאתי שכן כתב הרב ב"י א"ח סי' עת"ר, (דף כ"ד ע"א) ברש"י ד"ה ערבית, והכי אמר רב הונא יחיד שקבל עליו התענית מתפלל תפילת תענית ובתשובת הגאונים מצאתי וכו' דבריו תמוהים לכאורה מכמה טעמי זה יצא ראשונה שהביא דברי רב הונא וחסר תיבת למחר מתפלל תפילת תענית כדאיתא במסכת תענית די"א ע"א ורש"י עצמו פי' שם דמיירי בשחרית ולא בערבית ועוד מה חידש לנו בתשובת הגאונים אם הוא על תפילת ערבית בלילה של קודם התענית הא אמרה רב הונא לפי פירש"י בכאן ואם הוא על הבבא השניה בערבית שלאחר התענית גם זה נזכר שם בדברי ר' הונא לן בתעניתו אינו מתפלל תפילת תענית וא"כ מה חידשו הגאונים על הגמ' אבל באמת הוא שקושיות אלו מתרצות את עצמם אחת לחברתה דמה שהכריח לרש"י למימר דדברי ר' הונא לאו דוקא למחר אלא גם בערבית מתפלל תפילת תענית הוא מתשובת הגאונים שאמרו שיש ברייתא שאמרה כך וכיון שבגמ' בכאן גם כן פשיטא ליה דערבית שחרית ומנחה מתפללין ת"ת א"כ מוכרח לפרש שגם ר' הונא כיון לזה ולמחר דקאמר לאו דוקא דלא מפשינן פלוגתא ולא מוקמינן רב הונא דלא כברייתא ודו"ק, שם בתוספות ד"ה איבעיא להו וכו' תימא דהך מילתא הו"ל לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה עכ"ד ואפשר ליישב בהעיר דקדוק אחר שיש בסדר הגמ' דבתחי' פי' הבבות של המשנה אחת לאחת עד ולא בשמן קיק ואז התחיל להביא דיני חנוכה וקשה למה לא פירש ג"כ אחר ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה הסמוך לו במשנה ואח"ז היה ראוי להביא דיני הדלקת נר חנוכה ולתרץ זה צריכים אנו לומר דהיינו טעמא משום דבדיני הדלקת נ"ח אמר כל השמנים שאסור להדליק בהם בשבת אסורי' לנר חנוכה בין בחול ובין בשבת ומוכרח דאין שמן שריפה בכלל זה דשמן שריפה מותר לנר חנוכה ומשו"ה הפסיק התלמוד בדיני חנוכה קודם שיפרש מהו שמן שריפה להורות דאיסור זה לא שייך בנר חנוכה ומשום הכי תכף שגמר דיני נ"ח קודם שיכנוס בדין תפילות ימי חנוכה פי' מהו שמן שריפה וכו' כדי לרמוז לנו ענין זה הדק היטב דאם לא היה מכניס באמצע דין שמן שריפה אלא היה מניחו עד לסוף כדי לפרשו עם שמן האליה וחלב וכו' אז לא הוה מינכר כולי האי ועוד דהשתא דאמרינן דשמן שריפה מותר להדליק בו נר חנוכה א"כ דין שמן שריפה שייך להכניסו בתוך דיני חנוכה ולפרשו כדי שנבין שמותר להדליק בו נר חנוכה בין בחול בין בשבת ודו"ק:

(דף ל' ע"א) מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימים אותה ואם תמצא לומר מקיימים בחייו וכו' ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו עכל"ה רמז למרע"ה בזה הפסוק נמצא בראשי תיבות המתים שכבר מתו שהוא משה.