לי לישועה (על הש"ס) טו

שעתיד להיות בזקנותם וזה יהיה ממש בוצין בוצין מקטפיה ידיע, והוא מ"ש בגמ' יבמות דף ק"ה אביי ורבא מדבית עלי קאתו רבא דעסק בתורה חייה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובג"ח חייה שתין שנין וזה נרמז בקטנותם כי רבא שישב במקומו ועסק בתורה אחוי ממקומו לשמי טללא כי הוא איש תם יושב אהלים ועוסק בתורה. לא כן אביי שעסק ג"כ בג"ח נפק לברא שכן צריך כדי לעשות ג"ח, וגם אחוי כלפי שמייא שהוא קריאת התורה, וזה הגיד להם רבה רבם ששניהם יעסקו בתורה ויהיו רבנן, אלא שבוצין מקטפיה ידיע, ואביי דנפק לברא יהיה ג"כ בעל ג"ח הנעשה חוץ מבית המדרש וק"ל (זהו דוקא לדעת רש"י דגריס רבא אבל התוס' גרסי רבה ע"ש):

(דף נ"א ע"א) בעו מיניה מרב חסדא, עיין ברש"י ומהרש"א וליישב נוסחתין ברש"י נראה לפרש בזה הדרך דהבעיא היא על מי שאכל עד ששבע שלא היה יכול לאכול כלל ואם יאכל יהיה לו אכילה גסה אם במצב זה יכול לאכול עוד פעם אחרת ולברך כדי לפטור מה שכבר אכל בלא ברכה וע"ז השיב רב חסדא מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל כו' פי' מי שכבר עשה עבירה לאכול בלא ברכה דהיינו כמי שאכל שום יחזור ויאכל שום אחר שהוא עון ברכה לבטלה לברך על אכילה גסה ועלה קאמר רבינא הילכך וכו' דטעמך הוא דוקא על ברכה לבטלה שעושה כשמברך ואוכל אכילה גסה, אם כן אם נזכר בתוך הסעודה לדברי רב חסדא יכול לברך דאינו אכילה גסה ושפיר פוטר מה שכבר אכל, הילכך אומר רבינא דאפי' גמר סעודתו יכול לברך ופוטר למפרע בלא שיאכל יותר כלל אעפ"י שאילו היה אוכל היה אכילה גסה ומביא ראיה דתניא וכו' כל זה מדוקדק בלשון רש"י ומה שלמד רבינא מרב חסדא הוא דמי שמברך אחר אכילה פוטר באיזה אופן מה שכבר אכל, ולא היה יכול ללמוד זה מהברייתא דהיה סבור דאם לא עשה כמו שתקנו חכמים דהיינו ברכה קודם אין לו תקנה אבל אחר שחידש לנו רב חסדא שיכול לתקן אחר כך כשאינו אכילה גסה אם כן נמצינו למדים שיכול לברך למפרע וא"כ נשמע מהברייתא שאף על פי שאכל וגמר ואינו רוצה לאכול יותר שיכול לברך ודו"ק:

שם תנו רבנן ששה דברים נאמרו וכו' הא בדחמרא והא בדשכרא פירש"י ביין סמיכתו בפת ובדשכר' סמיכתו במינו דהיינו תאנים ותמרים בחמרא לא ירוק ע"ש פירושיו, נראה דהכרח רש"י לפרש כן ולא להפך הוא מדקאמר הברייתא סומכו במינו משמע דאיירי בשכר דאי מיירי ביין מאי במינו דקאמר הול"ל סומכו בענבים דליכא מין אחר אלא ודאי דאיירי בשכר השייך בו מינים הרבה כמ"ש בדקדוק תמרים או תאנים ואינו סברא לחלק בין ענבים לחים ויבשים כמו שלא חלקנו בתאנים ותמרים ואף על פי שרש"י פירש לעיל בברייתא זאת חי יין חי שאינו מזוג וא"כ נראה דהברייתא מיירי ביין לק"מ דנאמר מילי מילי קתני כל השייך לכוס אספרגוס בין של יין או שכר, ולמאי דפי' בדחמרא לוקה וכו' הוכחתי היא דהגמרא מסיק באספרגוס של יין וכשמביא תניא אידך מוכח דהוא בדשכרא וכמו שנראה בפי' הגמ' שהביא תני חדא ללע"ט יפה לרעה קשה דזה מגמרא דלעיל מוכח דהוא ביין והברייתא דששה דברים שהביא תחילה דמיירי בדשכרא הוצרך להביאה לומר אין שותין אותו אלא כשהוא חי ודו"ק, עיין לשם זבח:

שם ת"ר ששה דברים וכו' הם ט' ולא חשיב כ"א דברים השייכים באספרגוס ולא בשותהו דחי ורק אחריו וסומכו קאי על השותהו ואע"פ דלכאורה חי נראה דקאי על האספרגוס לכשתדוק אינו דאספרגוס נקרא בין חי בין מזוג, ועל השותהו צריך להזהיר שלא ישתהו חי וק"ל וכן דקדוק לשון התנא:

(דף נ"ג ע"ב) רש"י ד"ה אינה ניצלת אלא בכנפיה, או בורחת או נלחמת בראשי אגפיה עכ"ל יש לדקדק אמאי לא פירש כמ"ש בשבת דף מ"ט ע"ב במעשה דאלישע בעל כנפים ששם פי' מן הצינה ומכל עוף ואדם שבא עליה היא נלחמת ומכה עכ"ל, ונראה דרש"י פי' כפירוש הגמ' דשם איתא כנפיה מגינות עליה לפיכך פי' מגינות עליה מן הצינה ונלחמת ומכה בראשי אגפיה דכן משמע לשון מגינות דהיינו מונעות שתגיע לה צער הצינה דאיתא בעולם והם מגינות שלא תגיע לה וגם נלחמת לינצל מן הצער דמלחמה היא לשני דברים להגן ולהצלה, ומשום הכי כתב רש"י בכאן ובשבת נלחמת דשייך בלשון מגינות וניצולת לא כן מן הצינה דלא שייך הצלה בה כ"א הגנה לא כתב