לי לישועה (על הש"ס) יג

תיבות כנגד איבריו של אדם הרי מלכות שמים בגופו ובחושיו ובכל אבריו ובמה שמתפלל מורה שהוא עבדו של הקב"ה והעיקר תלוי בזה דאם אינו עובד להקב"ה אינו ניכר שקבל מלכות שמים עליו ועל זה אמר רבי יוחנן על המתפלל וזהו מלכות שמים שלימה דהכל תלוי בעבודה זו תפלה וק"ל, ובזה אפשר לפרש מ"ש אחר זה כאלו בנה מזבח והקריב וכו' הכוונה דהק"ש ושאר דברים הם הכנה לתפלה, כמו המזבח שהוא הכנה לקרבן:

(דף י"ח ע"א) סירכיה נקיט ואתי, פירש"י אין לטעות מכאן לאמת ויציב, ואין לחזור אלא לאמת דהפרשה שגורה בפיו עכ"ל, דברי רש"י ז"ל לכאורה נראים כמו זה, דפשט הגמרא נראה להשקפה ראשונה דר"י קאי על מי שעומד בין כתיבה לכתיבה שיחזור לכתיבה ראשונה, וע"ז אומר ר"י דאם פתח למען ירבו ימיכם דאין צריך לחזור לראשונה, זה נראה לכאורה אבל כשתדקדק דברי רש"י צדקו מאד, האם הוא כמו שפירשנו לכאורה מה חידש לנו ר"י, ופשיטא דאם יש ידים מוכיחות שעומד בכתיבה שניה שלא יחזור לראשונה, וזה לא ניתן ליאמר, שהרי האמורא היה אומר שאם נסתפק לו כשעומד בוכתבתם, ואינו יודע איזה היא והוא לא עסיק כשהתחיל הפסוק הסמוך ומה בא לחדש ר"י, לזה פירש"י דר"י קאי על כל המימרא כולה ולא על ענין הכתיבה לכתיבה אלא לכל טעיות שמנינו לא איירי אלא בפרשיות ראשונות שיש בהם תיבות דומות זל"ז בין פרשה לשניה ושייך בהם טעות, אבל בלמען ירבו ימיכם ובפרשת ציצית עד אמת כיון ששגור בפי של כל אדם ואינם מלות דומות לפרשיות אחרות לא יש מקום לטעות כלל, ופירש"י ז"ל אמת ויציב ונכון וק"ל. (דף ל"א ע"ב) לא יפטר אדם מחבירו אל מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, אפשר לרמוז בדרך הלצה דאמרו רז"ל אף חכמתי עמדה לי, חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי, והכונה דכיון דטרח ללמוד עד שעלה אף ודאי שיזכור אותה החכמה מפני שעמל בה ועשה רושם במוחו בודאי לא ישכחנה, וא"כ בשעה שאדם יוצא לדרך ומתפרד מחבירו דרך העולם להיות בהול טרוד עייף ויגע ובודאי אם באותה שעה יתחייב ללמוד איזה הלכה, דבר זה הוא טורח גדול לו, והיא שעת אף ובודאי מה שלומד באותה שעה היא חכמה הנלמדת באף, וזהו שרמז הגמ' שמתוך כך זוכרהו דתיבת כך המילוי שלו כא"ף כא"ף הוא א"ף א"ף, וזהו שאומר מתוך דר"ל התוכיות של תיבת כך זוכרהו, התוך הוא א"ף א"ף שאותה חכמה לומדה באף באף ורוחו מנשבת בגופו בהיותו בהול ומתוך שלומד בצער כזה הנשכ"ח כדי"ן בודאי זוכר ההלכה ומי שאמרה לו, וזהו מתוך כך זוכרהו כי אין לך חכמה הנלמדת באף יותר מזאת:

(דף ל"ג ע"ב) רבי אליעזר אומר אומרה בהודאה וכו' עד א"ל לאו הלכה איתמר אלא מטין איתמר ע"כ, לכאורה הגדיל הקושיא דהוא אמר ליה הלכה מכלל דפליגי והקשה לו ולא פליגי והא פליגי רבנן עליה ומה מתרץ לאו הלכה איתמר אלא מטין דמשמע יותר דפליגי עיין פירוש רש"י ז"ל ואד רבא הגדיל המדורה דמשמע לאו דוקא דודאי פליגי אלא דלא ידעינן הלכה כמאן, ונראה לפרש הגמ' בזה הדרך דכונת המקשה (דהיינו כ"ז למאן דלא גריס בגמ' אין ולגירסת דגריס אין הוי רחב"א) שאמר הלכה מכלל דפליגי לא רצה לומר דודאי לא פליגי כי אין לו הכרח לזה אלא כונתו לומר אימור דלא פליגי כמ"ש בגמ' בלשון מסתפק ותמיהתו על רחב"א היא דמנלן לומר הלכה דמשמע דפשיטא ליה דפליגי והרי אין לו הכרח לומר דודאי פליגי דלעולם אימור דלא פליגי והשתא אתי שפיר שהשיב לו לאו הלכה איתמר אלא מטין אתמר ורצונו לומר דאינו בודאי דפליגי ומשום זה מטין ולא דרשינן ליה בפרקין דשם נאמר הלכות פסוקות ואיך יאמר דברי רבי אליעזר כיון דאפשר דרבנן חולקין עליו לפיכך לא דרשינן בפרקין אבל מטין ליחיד הבא לשאול מורינן ליה לעשות כר' אליעזר ביו"ט שחל להיות בשבת וכוונת רש"י בזה לומר כשבאים לשאול בשעת מעשה מטין כר' אליעזר דזה נראה יותר דרבנן לא פליגי עליה ביו"ט שחל בשבת ואפושי פלוגתא לא מפשינן והא דכתב רש"י ליחיד לאו לאפוקי רבים אלא לאפוקי פרקין ורצונו לומר דבשעת מעשה מורינן ודו"ק היטב:

(דף ל"ד ע"ב) אמר ריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו לא היו משגיחין עליו א"ל אשתו וכי חנינא גדול ממך א"ל לאו אלא הוא דומה לעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך, עפרש"י ולכאורה נראה דבר קשה דבשביל שהוא גדול יפסיד דהא סוף דבר אינם