לי לישועה (על הש"ס) קח

להרמב"ם שפי' בהלכות איסורי המזבח פ"ג דלא הוי מום עד שיהיו שניהם כאחת אחת גדולה ואחת קטנה גדולה של עגל קטנה של אווז שהרי מסוגייתין משמע דאו או קתני וכמ"ש רש"י ז"ל והניחו בצ"ע ולענ"ד לא נפלאת היא ולק"מ דלא יש הכרח כלל בגמרא לפרש דלעולם צריכים שניהם להיות משונים כדמשמע מפשט הלשון אחת גדולה ואחת קטנה ומ"ש הש"ס בשלמא כשל אווז לאו למימרא כשל אווז לבדו אלא הקושיא היא השתא דסלקא דעתין דהפסול הוא משום שנשתנה למין שאינו קרב בקודש א"כ למה הוצרך תנא דברייתא לומר גדולה כשל עגל דמה איכפת אם היא כשל עגל הרי עגל קרב בקודש ואין הפיסול בא מצד זה כי אם מצד המין האחר שהוא כשל אווז אבל מעולם נא סלקא דעתין דאו או קתני ודו"ק זה כתבתי אפי' אם נאמר דמ"ש במתניתין עינו אחת גדולה ואחת קטנה הם דברי חכמים ורבי חנינא בן אנטיגנוס ורבי יהודה לא פליגי אבל הרואה פירוש המשנה להרמב"ם בפ' ששי בפי' המשנה הנז' בעיניו יראה דהרמב"ם ז"ל סובר דכיון דהחכמים גילו דעתם באוזן ובביצה דצריך שניהם משונים סוברים ג"כ בעינים דצריך שניהם משונים ע"ש וא"כ אפי' אם יהיבנא לך דסוגיין דהכא לא מתפרשא כי אם כדברי רש"י זלה"ה דאו או קתני היינו לסברת סתמא דמתניתין אבל לדברי חכמים מוכרח שיהיו שניהם משונים ולפיכך פסק בחיבורו הרמב"ם זלה"ה כחכמים וזה פשוט למעיין שהוא ישר הולך בדבריו בפירוש המשנה:

מסכת חולין (דף י"ט ע"א) והלכתא כר' חנינא בן אנטיגנוס דקאי רב נחמן כוותיה, הקשה מהרש"א ז"ל דלמה הוצרך למימר דהלכתא כרבי חנינא משום דקאי רב נחמן כותי' הרי קי"ל דהלכתא כמעיד כמ"ש רש"י לעיל דף ח"י ע"ב דכל עדות הלכתא והניחו בצ"ע ע"ש, ולעד"נ שאפשר לתרץ דכונת הגמרא למימר דהלכתא כפי' רב נחמן בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס דהיינו משיפוי כובע כשרה דר' חנינא לא אמר כ"א מוגרמת כשרה ועדיין יש מקום לומר דרבי חנינא אמוגרמת דרבנן קאי כמ"ש בגמ' משום הכי רב נחמן אמר דמשיפוי כובע כשרה ושכונת רבי חנינא היא להתיר מוגרמת דרבי יוסי בר יהודה שאמר משום ריב"ל ודו"ק. ובזה מפורש לשון רש"י שאמר בד"ה דקאי רב נחמן כוותיה דאמר משיפוי כובע ולמטה כדאמרן עכ"ל ולכאורה נראה יתור נפיש אלא שבא רש"י ז"ל להשמר מקושית מהרש"א ז"ל דלמה הוצרך לומר דקאי רב נחמן כוותיה ולזה פי' רש"י דאמר בשיפוי כובע ולמטה וזה אינו מפורש בדברי ר"ח כמ"ש ודו"ק:

(דף פ"ח ע"ב) בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה, ראיתי להרב הגדול מהר"ח פאלאג'י ז"ל בספר עיני כל חי שהקשה בשם אדרת אליהו דהו"ל להקדים עפר סוטה כסדר הכתוב, והספר הנז' אינו בידי לראות מה שתירץ והרב עיני כל חי תירץ מדנפשיה דסוטה דהיא צורך יחיד גרע מפרה שהיא צורך רבים עכ"ד, ולי נראה דאפשר לתרץ בפשיטות דלהכי נקט פרה מקודם מפני שקבלו ישראל זאת המצוה קודם הפרה, ודינים במרה איפקוד, וא"כ כיון שזכו בה מקודם משו"ה הקדימה הש"ס ואע"פ שבפסוק ואנכי עפר ואפר איחרה והיינו טעמא שאיחרה משום דלאמיתות הענין מצות הסוטה הוא דבר של תועלת לישראל עצמם וזכיה היא שעשה להם הקב"ה תיקון גדול כזה המשים שלום בין איש לאשתו אבל אפר פרה אינו כ"כ תועלת גשמי כ"א כשאר מצות שתכליתן עבודת ה' ולא תועלת גשמי ודו"ק:

מסכת ערכין (דף י"ו ע"א) כי אתא רב דימי אמר מאי דכתיב מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב לו כגון דאיקלע לאושפיזא וטרחו קמיה שפיר למחר יתיב בשוקא ואמר רחמנא לברכיה לפלניא דהכי טרח קמאי ושמעין אינשי ואזלין ואנסין ליה ע"כ, ומקשים ע"ז ממ"ש