לי לישועה (על הש"ס) קב

כל זמן שאינם מתנגדות לדיני התורה וזש"ה אמור לחכמה אחותי את ותהיה עמך כאחותך הזאת שיש לכם ישיבה אחת בעולם ואולם לא תוכל לעשות דבר זה עד שיהיה ברור לך שהיא אסורה לך ולא תשמע אליה כנגד דברי תורתינו הקדושה כלל כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה כולם דברי אלהים חיים ואעפ"י שלפי החכמה נראה לכאורה אמת כיון שהתורה מנגדת לאותו דבר צריך שתדע שכל דברי תורתינו אמת ולא תפול ארצה אפילו כמלא נימא והחכמה האחרת אסורה לך כמו אחותך, ונרמז ענין זה באומרו אחותך כי ראשי תיבות אחו"ת ל"י הוא "אין "חכמה "ואין "תבונה "לנגד "ה':

(ד' י"ד ע"א) א"ר אלעזר הוי קבל וקיים פרש"י הוי קבל אפל דהיינו שפל ועניו ובזה יחיה ויתכן דמשו"ה קבל גימ' ענוה עם הכולל ואפשר לפרש דברי ר"א הוי קבל וקיים דנקט לישנא דמשתמע מינה כמה דברים לרמוז לנו ענין אחר בהנהגת האדם דאם היה רצונו לומר דוקא מ"ש רש"י ז"ל הול"ל הוי עניו או שפל ותאריך ימים אלא ודאי דבלשון חכמה אמרו כדברי חכמים וחידותם שמשתמשים בלישנא דמשתמע מינה כמה דברים יקרים וכפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה נצוצות והנה כי כן נראה דר"א רצה להגיד שאעפ"י שראוי לכל בעל נפש להיות עניו ושפל ויחשיב עצמו כבער ואפל אצל הבני אדם זהו דוקא לענין שלא ירגיש אם לא יחשיבוהו ואף גם זאת אם לא ישמעו דבריו לא יקפיד כלל כאילו הוא אפל והם בעלי החכמה והאור אבל מ"מ לא משום זה אם יודע בעצמו שסברותיו מכוונות והוא חכם יותר מהם לא משום ענותנותו יבטל דעתו ויקבל דעתם הנפסדת וישים חושך לאור ולילה כיום כי דבר זה אינו מהראוי כלל אלא צריך שיהיה האדם אפל ושפל שלא יקפיד ולא יאמר בחוזק קבלו דעתי אבל מ"מ יהיה ג"כ קיים ועומד ומחזיק באמת והיושר בכל כחותיו וכל הרוחות שבעולם לא יזיזנו ממקומו ויהיה לעולם כקנה הרך שהולך ובא מכח ענותנותו עם הרוחות אבל שורשו עומד בחוזק ולא יתעקר מכח הולכות והובאות כן הוא דרך הענוה ממש וענין זה הוא חשיבות גדולה שצריך להיות נפש שלמה בדעת וחכמה, בחלישות וגבורה, אופל ואורה, שיכיר מעוט ערכו וגודל חיובו, שפלות גופו וכח נשמת אלהים אשר בקרבו, שיעשה עצמו כחומר שאין רצון בו, ולא יפעול כ"א ע"פ רצון ה' ויחזק בו, ואז יהיה קבל וקיים בודאי כי עזר משדי יעזרהו, ואין לך דבר המעמיד כמוהו. (דף פ') תוספות ד"ה עובר ירך אמו הוא משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ"ד ירך אמו אלא למ"ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזוז"ג מותר עכ"ל, וראיתי להרב גן המלך סימן ח' שכתב וז"ל בסוף סי' כנה"ג כתב בכלליו דכל היכא דאמר תלמודא הניחא למאן דאמר הלכתא כוותיה כיון דאפקיה בלשון הניחא, ולענ"ד אין כלל זה צדק דהא בפרק הנשרפים קאמר תלמודא הניחא למ"ד זוז"ג אסור והלכתא זוז"ג מותר ושם ע"ב כתבו התוספות דכד נחית תלמודא לתרוצי אליבא דמ"ד בתרא דהוי הלכתא כוותיה ולא כקמא דנקיט ביה לישנא דהניחא יעו"ש, עכ"ל, ובהורמנותא דמר פשט דברי התוספות אינו נראה כמ"ש הרב ז"ל דפירוש דבריהם הוא דאילו הוה אמר הניחא למ"ד לא היה הכרח כמאן הלכתא, אבל עכשיו שאמר בפשיטות עובר ירך אמו הוא משמע דהכי הלכתא ובאמת שפירוש הרב בדברי התוספות הוא דוחק גדול ולפי פי' יוצא כלל להיפך דאין הלכה כהניחא כ"א כמ"ד הראשון, וא"כ קשה דבקידושין דנ"ד איתא הניחא למ"ד שני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדין אלא למ"ד מלמדין וכו' וא"כ יהיה הלכה כמ"ד מלמדין ולא קיל"ן הכי כמ"ש הרב גן המלך עצמו סימן ז' והוכחתו מן התוספות ע"ש, וגם הכ"מ הלכות עכו"ם פ"ח הא כתב דסוגיין דעלמא דאין מלמדין, אחר זה ראיתי להרב יד מלא כי שפירש דברי התוספות כמו שכתבתי עיין שם:

(דף צ"ח) אר"ח אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא, אפשר דרומז למ"ש בזוה"ק פ' ויחי על אותיות ג"ד שהם רזא דחכמתא דאיתא התם בדף רל"ד ע"ב וז"ל ר"י שאיל לר"ש א"ל ואגידה או ויגד או ויגידו וכן כולהו דתנינן דרזא דחכמתא איהי אמאי א"ל בגין דאיהו מילה דאתיא בגימ"ל דל"ת בלא פרודא והאי איהו רזא דחכמתא מלה דאתא בשלימו ברזא דאתוון הכי הוא כד איהו בחכמתא אבל דל"ת בלא גימ"ל לאו הוא שלימו וכן גימ"ל בלא דל"ת דהא דא בדא אתקשרו בלא פרודא ומאן דאפריש לון גרים לגרמיה מותא ורזא דא חובה דאדם בגין כך הוא מלה דרזא דחכמתא וכו' יעו"ש, וא"כ אפשר דכיון האמורא לומר שבזמן שתכלה החכמה והתורה והם מפרידים בין גימ"ל