לבושי מרדכי על יורה דעה נו

ע"ב ד"ה אבל תינוק דאניס שאמר אביי לאו דוקא אלא קרוב לאונס יותר מלמזיד דהא לענין שבת חשיב שוגג לכ"ע דחייב קרבן ואונס הא פטור. ועוד אפשר לומר דהך דזבחים לכ"ע יש לקרות' אונס למ"ד בפסחים דף ע"ז דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטור מקרבן דחשיב ג"כ אונס כגון נותר ובשר קודש לפני' וה"נ הכ' בטעה וסובר דמותר להעלות קדשים לחוץ לדעתו טעה בדבר מצוה לתשלומין לנדרו או חובתו ואפי' למ"ד דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה חייב בקרבן מ"מ ודאי י"ל עפ"י תוס' שבת הנ"ל דיותר קרוב לאונס חזי למקרי אע"ג דלענין דינא לשוגג יחשב וגם בקל יש למצא בכגון זה דטעה בדבר מצוה ועושה מצוה כגון שלמי שמחה ליו"ט אם כי באיסור אכל דודאי ופשיטא דאינו דוחה מ"ע דשמחת יו"ט. וכבר עמדו בזה האחרונים מ"מ אפשר דלא גרע מהוציא לולבו ביו"ט א' שחל להיות בשבת דג"כ פשיטא דאינו דוחה מ"מ חשיב טעה בדבר מצוה ועשה מצוה: ומ"ש כ"ת ע"ד תוס' שם מ"ש לעיל על רשיז"ל שפי' העלאה בחוץ חייב משום עע"ז ופטור משום העלאה בחוץ דמזיד על עכו"ם לא שב מידיעתו דהוה מומר לכה"ת א"כ גם על העלאה בחוץ אינו מביא קרבן. וק"ל לפמ"ש בעצמו בחולין י"ד דבפ"א ובצנעה לא הוה מומר וא"כ מה זו שקשה להוא. וגם זה יפה אמרותיך. מ"מ נלע"ד כוונתן דהא י"ל מה זה שאמר לאינו שב מידיעתו והלא מקרא דריש בחולין דף ה' מכם ולא כולכם ואין שב מידיעתו מוזכר רק בפלוגת' דברייתא במומר לאכול חלב והביא קרבן על הדם. לכן נ"ל לפמ"ש בפרמ"ג יו"ד סי' ב' וכן במגא"ב בסוגי' דשוחט בשבת דאפי' לא נעשה מומר בפ"א ובצנעא מ"מ הא מסקינן במס' בכורות וכן קיי"ל ביו"ד סי' קי"ט דחשיד על החמור חשוד על הקל ובפ"א ובצנע' ניהו דלא חשיב מומר דלא יהני שחיטת' כשר' באחרי' רואים אותו אבל עכ"פ חשיד מקרי דצריך אחרים רואין אותו כמ"ש הש"ך סי' ב' אלא שהמגא"ב הביא בשם מהרי"ק דאפי' אחרים רואין לא צריך. ומתרץ דבריו עפימ"ש הר"ן במס' יומא בסוגי' דמאכילין אותו קל על קל דרבוי' שיעורי' כגון כמה זתים נבלה חמור מאסור חומר בעצמותו בפעם אחד כגון שחיטה בשבת ולכן ה"נ אינו חשיב חמור על קל. ונלע"ד דהיינו דוקא באיסור שבת אם דחשיב כמומר לכה"ת מ"מ הא חזינן דנתן לדחות אצל פקוח נפש אבל ע"ז דקיי"ל דהוה יהרוג ועל יעבור ודאי כי חשיד חמור אפי' בפ"א יותר מרבוי' שיעורי' דנבלה דהא פשיטא דנתן לדחות אפי' כמה זית נבלה אם אי אפשר בענין אחר כמ"ש הר"ן שם ולכן פשיט' לע"ד דמקרי עכ"פ חשיד גם לדעת התוס' וצריך אחרים רואין אותו לענין שחיטה. ומעתה לענין להביא קרבנותי'. כיון דמקרי חשוד א"כ עכ"פ בספיקא עומד אם שב מידיעת' והוה ספק חולין לעזר' ואין מקבלין ממנו עכ"פ נדרים ונדבות דבשלמא חובות ששייכי במה שעבר י"ל דרצה לעשות תשובה כמ"ש האחרונים עיי' בחת"ס יו"ד סי' צ' אבל נדרים ונדבות מה"ת נסמוך לקבלן וא"כ שפיר דייק בתוס' כיון דהך העל' בחוץ הוה קל נגד ע"ז ואין זה לקרבן על ע"ז דהא מזיד הוא וא"כ לא נאמין לו ששב מידיעת' וגם אפי' שב בתשוב' עתה מ"מ הא אמרו בתוס' חולין דף ה' דאם בעת שעבר עביר' לא הוה שב מידיעת' לא מהני תשובה לענין קרבן וא"כ לענין לקבל ממנו הקרבן במה שגג בעבר' אחרת ששב עתה ממנו אין מקבלין ממנו כן נלע"ד: ומ"ש כ"ת בדברי התוס' שבת דף צ"ה דהבנין יהא מותר מטעם מתוך שהותר מגבן. ממ"ש בפרק כירה מ"ז במטה גללניתא דאסור מה"ת ביו"ט. הנה גם בתוס' לא אמרו רק אם יש צורך קצת כמ"ש שם כגון לאכול בבית מפני שמש ושרב ושם בפ' כירה להדר ולהחזיר המטה על כנה מה צורך קצת איכא ואפי' לדעת רשיז"ל דס"ל בדף כ"ב אפי' לצורך קצת ל"ד י"ל דס"ל כמ"ש הרמב"ם דלא אמרינן מתוך אלא בדבר ששייך באוכל נפש עצמו כמ"ש הרה"מ: סימן נ"ה בין כסא לעשור החתימה לטובה יגמור על ראש ידידי ה"ה כבוד הרב הגדול חריף ובקי מו"ה משה שמואל שטערן נ"י בק"ק סערענטש יצ"ו. ראיתי במ"ש מעכ"ת בעים רוחו על דברי פרי תואר במ"ש בסי' צ"ט דתערוב' חד בחד אינ' אסור מה"ת. והקשה מעכ"ת ממס' נדרים בנדר' א' מב' ככרות דתרווייהו אסורים ומה"ת משמע. והנה מ"ש בפן אחד לחלק בין איקבע איסור' ולענין מלקות ודאי ניחא אבל מ"מ קשה האיך אפשר לומר דמותר מה"ת לדעת הרמב"ם דכיון דמביאין עליו א"ת. וכמה דיו נשתפכו לתרץ דברי הרמב"ם מהך דמביאין א"ת הא ס"ד לקולא. וכול' התירץ דבאיקבע איסור' מודה ולדעת מהרי"ט בזה גופ' פליגי האמוראים ותנאי' דלמ"ד שמצריך איקבע איסור' ס"ד לקולא והדברים עתיקים. ובפן ב' מ"ש כ"ת הוא נכון מאוד בסבר'. והנה עיינתי בפ"ת סי' צ"ט אשר שם האריך קצת בהלכה זו אבל משם נראה דכוונת' בזה אינ' בספיקו דענינ' אלא דזה גופ' הספק בתור' כתב אחרי רבים להטות דמכי' ילפינן בטול אסורי' ברובא והא בתורה לא נכתב בפירוש דבר זה ודילמא להיפך אחרי רבים להטות אם האסור הוא ברוב אז אסור דוקא ומחצה על מחצה מותר ומצד ספק זה האיך הי' מצות התור' בספק זה נמי דעתי' דס"ל להרמב"ם דס"ד לקולא כת"ד. אלא דס"ס יקשה איקבע איסור' לענין א"ת היכי משכחת לה. ולזה י"ל דיש לחלק אם הב' זיתים בעינ' כלומר דאינ' בלולי' זה בזה אלא כל א' בפני עצמו בזה יש חיוב א"ת אבל הוא מיירי דישנ' בתערוב' ממש דזה קיל יותר כמ"ש בכמה דוכת' לענין היתר מצטרף לאיסור ועיין רש"י ותוס' מס' פסחים דף מ"ג ע"ב ומנחות דף