לבושי מרדכי על יורה דעה לח

ורגליים לדבר גם נכרי נאמן להחמיר וזה נראה שלכ"ד ת' חת"ס סי' ס"ו שהביא מע"כ ג"כ. ועוד שם בת' פ"מ הנ"ל דהמנהיג ומוביל הבהמה נאמן להחמיר כיון שהוא בידו והוה כבעלי' וע"כ בזה יש לאסור אפי' בדיעבד, והנה בנדון זה לא בירור מע"כ ואפשר שלא הי' בפני המוכרים או המנהיגים וליכא כל הנ"ל. והנה מקור הדברי' בט"ז סי' ל"ב בס"ק ו' בשם המרדכי בעוף שאינ' יכול לעמוד כיון שלא נודע שנפל' אמרי' שגרוני' נקט ובפרמ"ג שם שמותר לשחטו מיד. אכן בס' דע"ק כ' דצריכים עכ"פ לברר מה שבידינו לברר האיך ובאופן מה נעשה ריעותי זו. רק בא"א כל הסומך ע"ד האחרונים לא הפסיד אלא דלע"ד דצריכים עכ"פ מתינות בדבר שלא שכיח שלא אפשר לברר אם נפל' או שהכ' אות' או נגח' איזה בהמה אחר' למען הודע משום חשש ריסוק אברי' או פסיקת חוט השדרה כנלע"ד. ידידו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ סימן ל"ח בהי"ת י' ד' פ' תולדות תרס"ג לפ"ק מאד יצ"ו. לכבוד הרה"ג החריף ובקי מו"ה בן ציון היילפרין נ"י אבדק"ק ה' נאנאש יצ"ו. ראיתי מעכ"ת עשה פלילות בדברי מרן חת"ס יו"ד סי' ס"ו מ"ש ע"ד רבינו יקר להצילו מקושי' מחנה לוי לדבריו בטעמי' שכהן אסור להאכיל בהמת ישראל בכרשיני תרומה מפני שהבהמה מתפטמת ונמצא ישראל אוכל בתרומה וקשי' מש"ס דע"ז ט"ו ואי ס"ד שכירות קני' וכו' ומאי קושי' הא טעמא משום דישראל יאכל הפרה שנתפטמה מתרומה. ותירץ בחת"ס דה"ק דכהן הוה כמאכיל לישראל ולא כמהני בהנאה של כילוי ובשלמא אי שכירות קני' הוה כדידי' ומותר כמבטל תרומה בחולין דרך בשול וממילא מותר לישראל לזמן אח"כ דכבר הלך חלף לו התרומה משא"כ אי שכירות ל"ק. וע"ז הרבה להקשות מה שייט' דמבטל שייך הכא שהוא כמעוכל ונשרף וכמ"ש באו"ה והרבה להביא ע"ז חבילות ראיות. הנה ודאי כן הדעת נותנת בפשיטות אבל מ"מ הקושי' רק מחמירת' כקילת' דהא לדעת המרדכי ביבמות פ' אלמנה סי' ס"ה וכמו שמבינים בדברי ר' יקר סברתו דאסורו דכבעינו חשוב דהא הק' עליו שם במרדכי מתרנגולים המתפטמים מהשרצים ובחת"ס נחית דרגא דלא הוה כבעינ', אלא כמבטל. ואינו יחיד בסברא זו דגם ביערת דבש ד' כ"ד הביא בשם מפורשים דטעמא בבהמה שנתפטמ' באיסור' מותר' משום קמא קמא בטל. ועי' בפרשת מרדכי סי' כ"ב ומהר"ם שיק סי' רי"ב דס"ל דמותר מטעם דנשתנה ועיין בדברי יוסף סי' ס' שהאריך מאוד בטעמים הנ"ל. והנה מעכ"ת מצא לו דרכו דהורפ' עפי"ד או"ה בטעמים משום מ"ע דיטעו לומר ד דמטעם זוז"ג מותר ויחשבו דהה"ד באסורי' הנאה כך הלכה. וע"כ לפ"ד האחרונים לענין מלאכת שבת בהיתר מכירה ולא חיישינן משום מע"ע דהה"ד אי שכירות קני' הוה מכירה ושפיר פריך הגמ' אי שכירות קני' למה יפסיד הכהן לפרנס' בכ"ת. והנה יש לחזק סברא זו עפ"י מ"ש מזמן כביר דהא דזוז"ג דלכתחלה אסור לענ"ד אינו כפי מ"ש דהוא מדרבנן וכמבטל איסור לכתחלה דהאיך נאמר כן בתנור להסיק בעצי ערל' ויאפה בו הפת. נחזה אנן כמה פרוטות מחיר העצים או אם בשל בעצי היתר ואה"נ אשר עי"כ מוותר לי' עצים דהתיר' וכי נימא דאינ' מה"ת והא בפ' אין בין המודר מסקינן דכל היכא דמייתר פרוט' מקום שמשכירין בפרוט' אסור דמשתרש' לי' מיהו באפיי' ובשול וכיו"ב. אלא דלדעתי בדאורייתא אסור לכתחלה ואין זה כשאר לכתחלה ודיעבד בדבר חדא אלא דהוה כשאר איסור' תורה דאמרה תורה לא תאכל ולא תהנה דודאי באכל ונהנה עבר על לאו שבתורה וחייב מלקות עליה למ"ד דלוקה על הנאה וזה ודאי כדיעבד נחשב אלא דהכא דיינין אם עי"כ נאסר הפת שנאפה ע"י עצים הנ"ל זה מילתא אחריתא וזה נלמד ונמצא למד מדעת הרא"ש פ"א מ' חולין דהשוחט בסכינ' של ע"ז דמסקינן דלשחוט מותר דמקלקל ולחתוך אסור דמתקנ' ואיתא באשרי דמ"מ הבשר בדיעבד מותר. דלא דמי להך דנטל ממנו כרכר וארג בגד עצים ואפה את הפת דשם נתהוה על ידו דבר חדש מה שלא הי' משא"כ בלחתוך בו בשר דמקודם נמי הי' בשר בתוארו וממשו בעולם. ועיי"ש דמדמי' לי' לחליפי אסוה"נ אלא כל דאתי מחמתי' היא מילתא אחריתא והשתא מי לא סבר דלחתוך בסכין של ע"ז אינו אסור רק מדרבנן ומ"מ אין זה שייכות לאסור הבשר שאינו ד"ח ולא הביאו לעולם ובזה ל"ש למימר דאתי מחמתיה. ומעתה בזה סברת זוז"ג לכתחלה אסור מה"ת האיך דמשתרשי' פרוטה מ"מ לאסור הפת דאתי מחמתיה מפני שהוא ד"ח וכיון דהוה זוז"ג א"כ לא אתי מחמתי' מאיסורו לבד אלא מהיתר ג"כ וכיון שהיתר ג"כ גורם לא דיינינן לי' לומר שנגמר דבר חדש מאסוה"נ ודו"ק. אבל לעולם אסור לאפות ולבשל מה"ת כשאר אסה"נ וא"כ שפיר י"ל לגזור זוז"ג באסורי אכילה אטו אסור הנאה דאסור מה"ת. כנלע"ד. מ"מ במילתא דמר ק"ל האיך נימא לדעת ר' יקר לפימ"ש בחת"ס דלית ליה כסברת ר"ת לענין הנאה של כילוי ורק משום מאכיל לישראל ע"י תערובות וכמערים א"כ הנאה של כילוי מותר לגמרי לישראל א"כ מה יתרץ באותו משנה עצמו שם סוף מ' תרומות כהן ששם פרה ישראל מאכילו כ"ת וישראל ששם פרה מכהן אינו מאכילו כ"ת. והלא שם לא שייך סברת חת"ס משום מערים לבטל תרומה בחולין הלא שם מייר' דהשימו כדי להרויח מה שנתפטם ע"י פטימה ולחלק הריוח בממון כמ"ש הפה"מ שם. וגם אסורו דמ"ע לא אדע מאי מ"ע איכא בזה הלא