לבושי מרדכי על יורה דעה רטו

הרמ"א דאם תופס הכלי לקבל הזבל קנה לי' ובסמ"ע דלדעת הרמב"ם דאיירי שהחצר מושכר לשוכר אפי' בלא תפיסה קנה לי' כיון שלהשוכר רשות להניח שם כליו. וגם הבאתי דברי חת"ס דלעינן קנין לגוי בחצר גרע ביש לו קנין בגוף הקרקע ואין לו רשות לכנוס שם חפציו ואדרבה חצר שיש לו אפי' בשכירות מ"מ אם יש לו קנין שמוש ורשות קנה לגוי קנין גמור לא מטעם יד ושליחות דאין לו לגוי אך ורק בקנין גמור עצמ' כמו קודם מתן תורה כמו שביאר דבריו באר היטב בסי' ש"י עייש"ה, וגם העירותי' במ"ש ע"ד הש"ך בסי' קצ"ח סק"ה דלענין קנין ל"צ גוף הקרקע גם להרמב"ם וא"כ הה"ד למשיכה דהא בב"ב ד' ע"ו וד' פ"ד אמרי' דאין משיכה קונה כי אם בסימט' וחצר של שניהם ופי' שם הרשב"ם בטעמי' דסימט' משום דיש לכל אדם רשות להניח שם חפציו והוה כחצר של שניהם והא פשיטא דבסימט' אין גוף הקרקע שלו לאות' שעה רק רשות ושיעבוד ועיי' בר"ן נדרים ר"פ השותפין ועיין בנתיבות סי' קצ"ב שהביא דברי מחנה אפרים דלקנין שכירות השמוש והרשות קנה כקנין חזקה ול"צ כעל ופרץ ובנתיבות שם מחלק דדוקא לענין לדור בו ולהשתמש אבל לא לענין קנין שיקנו לו מקח ומציאה, וכ' שאין ס' מחנה אפרים תח"י לעיי' אם גם לענין לקנות בו קאמר. ואני עיינתי במחא"פ ממ"ש ראיי לדינ' מדברי הר"ן פ"ק דקידושין ושם לענין קנין איירי, סוף דבר לענ"ד לענין קנין וכש"כ לענין משיכה אין צריך לקנין גוף הקרקע בחצר ולא כמ"ש מע"כ ולענין משיכה דלא שייכי' כלל דברי הרשב"א שמביא מע"כ ממס' כתובות בקו"א דזה ענין אחר ואדרבה לסברת מ"א הנ"ל כיון דבהמתו עומד' עתה על מקומה ברפס בזה גופא נקנה לו המקום ועיי' מג"א סי' רמ"ו סק"ח במ"ש בשם הריב"ש אהא דשכירות לא קני' לגוי לענין שביתת בהמתו דשכירות ל"ק והקש' מהך דסי' ר"ס סעי' ד' הנ"ל דחצר של שוכר קונה לו המציאה דהתם שאני לענין הנאה שלו דלזה השכיר' לו אבל לא שיהי' לו קנין בגוף הקרקע ועיי' בנתיבות בהקדמה לסי' ר' בענין קנין חצר ועיי' בקצו"ח סי' שי"ג, וגדול' מזו כתב בסמ"ע סי' קצ"ח סקט"ז דבנתינות רשות הוה כחצר של שניהם ובט"ז הקשה עליו עיי"ש, וכ"ז בנתינת רשות לבד אבל בנד"ז שהמשרת בא בשכרו להעמיד בהמתו ברפס של בע"ב אין ספק דמהני לענין קנין משיכה. אלא שאני מסתפק כעת דאפשר כיון דהמקום מסוים לבהמתו ואפשר דאין לו רשות להעמידו במקום שירצה א"כ אין לו רשות בכל החצר כמו בסימט' וסתם חצר של שניהם וגרע מנייה', ועיי' בש"ך סי' קצ"ח סק"ה בשם הריטב"א דאם החצר לא נשכר לשוכר רק להלוך ולא להשתמש אין חצר כזה קונה לו וא"כ ה"נ דכוותי' והנה בלאו"ה כתב מע"כ דלא נתכוונ' כלל לשם משיכה רק להוליכ' שמה למען תכד במקום מרווח א"כ ודאי צריך רב' והא רוב אחרונים ס"ל דצריך כוונ' וכ"כ בקצו"ח וחת"ס סי' שי"ח ובכ"מ אלא דלענ"ד לפי"ז יצמח ארוכ' ממ"א דהא בסי' שי"ח הנ"ל מסקנת הח"ס דמסיר' מהני אפי' שלא בכוונ' כמו הגבה' והא הר"ן בפ"ק דקידושין הקשה לשיטתו דבקנין מסירה ל"צ מיד ליד א"כ אמאי אמרינן מסירה ברה"ר ומשיכה ל"מ ברה"ר והא לפי"ז מסירה בכלל משיכה א"כ לקני מטעם מסירה עכ"פ ותי' דכיון דמשך גלי דעתי' דלא בעי לקנות במסירה ומשיכה מבטל המסירה וכ"ז אם כוון למשיכ' אבל אם לא כוון כלל למשיכה כמו בנ"ז מה בטול שייך הכ' וא"כ מסירה במקומה עומדת ומהני אפי' שלא בכוונה לדעת מרן החת"ס הנ"ל. ואפשר דהכא גרע כיון שהי' לתכלית מיוחד כמו שמחלקין הראשונים לענין מצ"כ כידוע, עכ"ז אם יסכים גדול ההוראה גם אני כונשיב' למכשיר' והיינו אם הכסף הי' שלא כדרך ערבות רק דרך פרעון במקצת וגם הי' פסוק דמים ואז אינ' רק מפני הספק מעוט ליד' יש לסמוך כנ"ל להטיל מום ע"י גוי קטן. ועתה נבא לדברי מע"כ מ"ש על פסקי הרמב"ם דסותרים ממ"ש בפ"ד מה' תמורה דבה' בכורות פסק כר"ה במכרי לנכרי במעוט לידה דבטל' המכירה דלמפרע קדוש ובה' תמורה פסק הך אבעי' לענין אם הקדיש בכור ביציאת רובא ומשמע במעוט' דבריו קיימין ולר"ה כיון דלמפרע קדוש גם במעוטי לא מהני דברי' וזהו הוכחת התוס' דהך דתמורה דלא כר"ה, כבר עמד בזה בריט"א על הרמב"ן מס' בכורות פ"ג עיי"ש. ומ"ש מע"כ לחלק ולהמציא בנ"ז כיון שמכר הפרה וא"א לבטל המכירה והוה דומה למום ביציאת המיעוט דשפיר דמי מה"ט. והנה ודאי דבר חכמה דבר בזה. אלא שראיתי להריט"א דס"ל דהאי למפרע קדוש כפשיטיו דמיעוט שיצא מיד קדוש וברוב' כול' קדוש א"כ אין נ"מ והמכירה בטלה משום דאין קנין לחצאין וא"כ להנ"ל אם מכר הכל ביחד אין נ"מ והדברי' ארוכים ואכ"מ, ובחידושי חת"ס מס' חולין מחלק בטעמי' דבהטלת מום מפקיע רק ממזבח ולא מקדושת בכור ובהקדישה לעולה מפקיע מכהן ולא מקדושת מזבח משא"כ במכירה לנכרי מפקיע מתרווייהו וא"כ ג"כ אין נ"מ אם מכר הולד או הפרה ומעתה האיך נסמוך על סברתינו להלכה ולמעשה דו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד. סימן רי"ב ב"ה אול"י ו' פרשת תצא תרס"ט לפ"ק מאד יצ"ו. לידידי כבוד האברך החריף ובקי מהי' עקיבא בלוי נ"י. עתה באתי ע"ד תקון מכירת בהמה המבכרת בעדר שהם רחוק חוץ לעיר רועות באפר אשר אין לגוי רשות עצמ' וגם לא מקום סימט' לקנות במשיכה ולהקנות לו שם מקום כמ"ש ביו"ד סי' ש"כ בזה פקפקו האחרונים