לבושי מרדכי על יורה דעה ריד

ס"ל באמת ס"ד מה"ת לחומר'. והנה הרמב"ם פוסק כמ"ד חתיכ' א' מב' חתיכות ובזה תלוי' אם יש אם למקרא ודרשי' מצות אי מסור' ודרשי' מצות ופשיט' דכותים לא דרש' כלל בזה רק כפשט' מה שמפורש בקרא והוא לא יודעי' רק דפשיטא דקרא בספיקא איירי ומחייב לדידהו א"ת בכל ספיקות וממילא ס"ל דס"ד מה"ת לחומרא דהא חייב א"ת ודרשי' דמצות לומר דאיירי בב' חתיכות ודאי לא משמע להו זה הנלע"ד: תו הקשה מעל' לס' התוס' מנחות דף ס"ח דבאסור עשה לא גזרו א"כ לפי"ז בתמור' דף י"ח דהקרבת חטאת המיתות אינ' רק בעשה א"כ אמאי אמר רבא בפ' התערובות זבחים דף ע"ג דגזרי' דשמא יבואו י' כהנים ויקריבו דהא ליכא רק אסור עשה. והנה בסברת תוס' גם פ' האחרונים משתמשין בה ויעיין בכיו"ב בנוב"י (מהדו"ק או"ח סי' כ"א) וכן מטו מיני' בשם מהר"ם שי"ק שהקשה למה גזרי' בשופר שמא יעבירנו ד"א לדעת הש"ל במג"א סימן תמ"ח דבמצוה דרבים גם שלא בעידנא דוחה ל"ת ולדעת הריב"א בס' מ' חולין דהגם דקיי"ל אין עדלתו"ע מ"מ הלאו נדחה א"כ אפי' יעבירנו לא עבר רק על עשה ולמה נגזר ביה. אלא שדברי תו' הנה מוקשה כמ"ש התוס' בעצמ' שם דהנה אפי' בביצה דליכא רק הכנה מדרבנן אמרי' בביצה דף ד' דגזרי' לריב"ז דלמא יבנו ביהמ"ק במהרה בימינו ויאמר אשתקד וכו' ועיי' מ"ש תוס' מנחות דף ה' דאינ' רק מצוה מן המובחר להכי לא גזרי' באסור חדש ועי' בפתיח' לפרמ"ג או"ח בפתיחה כוללות חלק ג' דהביא חבילות ראיות דגם באסור עשה גזרי' עי"ש שהביא ג"כ דברי תוס' דף ה' הנ"ל: ועוד נלע"ד דהא דאמרי' דבהקרבת חטאת המיתות אינ' רק עשה היינו בהקרבה לבד אבל לאכול עובר בלאו דהוא בכלל פסול' מוקדשי' כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מה' פסולי מוקדשים ושם במנין הלאוין שלא לאכול פסולי' מוקדשי' ובמתני' דקתני בתערובות חטאת המתות היינו ג"כ בין חטאת הכשרות וא"כ שפיר קאמר דילמא יבואו י' כהנים ויקריבום ושוב נעשה קבוע דאסור' ברוב' אית' ועכ"ח יצאו לבית הפסול מה ששייך לחלק הכהנים דהא יאסר להם לאכול מה שהתי' ההקשור' משום אסור' דברוב' איתא ולא מתירין לבשל בחתיכות דמשום מבטל אסור' הוא כמו דאסרי' בעלי חיים בתערובות ולא מתירי' לשחוט מה"ת וכבר אמרי' דבאסור אכילה איכא אסור לאו ושפיר גזרי' דלמא יבואו י' כהנים ויתיר' לאכול בטעות הנ"ל ואז הוה באסור לאו הנ"ל כנלע"ד: וע"ד ספיקו אי עשה ודאית דוחה ס' עול"ת וכ' מעל' דלדעת התוס' דרוב ודאי הוא יש לפשוט מהא דקאמר הש"ס ביצה ח' ע"ב סו"ס י"ט עול"ת וכו' עי"ש והרי עשה דכיסוי מקיים מכח רוב דאין טריפות ויו"ט הוא רק ספק דאין אנו בקיאין בקביעא דירחא הרי בהדי' דאינו דוחה. אבל לשטמ"ק דרוב ס' היא אין מכאן ראי' למעשה ודאית כמובן. אלו דבריו ולפע"ד נראה דתליא בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש הובא בש"ע יו"ד סי' רס"ו אם מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני להרמב"ם דוחה ולהרא"ש אינ' דוחה ועיי' ש"ך דדייק מהר"ב בפי' במתני' ב"ב דר"ה ולא שאר יו"ט והא בזמן מתני' קדשו עפ"י ראי' והי' ס' גמור ועי' בדגו"מ שם שדן משים ס"ס ועיי' בנוב"י סי' ל' והא קיי"ל כר"א במילה שלב"ז שאינו דוחה יו"ט משום דהוי יו"ט עול"ת א"כ להרא"ש מוכח דאין עשה ודאי דוחה לתו"ע בספיקא ולהרמב"ם מוכח ממתניתן הנ"ל דדחה לתו"ע בספיקא כהנ"ל, עוד אפשר לומר דתלי' בזה דאי ס"ד לקולא א"כ לאו ליכא ואע"ג דכתבו האחרונים דגבי עשה מורה הר"ם דס' לחומרא מ"מ כיון דעשה אחרת הוי ודאית א"כ שפיר דחי העשה דס' דהאי עשה אלימא. אבל אי ס"ד לחומרא לא דחי דכיון דס' לחומרא כודאי וא"כ שוב אלימא העול"ת כנ"ל: ידידו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער. מק"ק מאד סימן רי"א החו"ש לכבוד הרב הגדול מו"ה שבתי פריעדמאן נ"י בק' גאראני יע"א. ראיתי מה שהעיר להשיב ע"ד אשר השבתי ע"ד השאלה בבהמה המבכרת שילד' ובע"ב מכר' למשרת גוי שיש לי רשות להעמיד בהמתו בהרפס של בע"ב ובנתינת כסף יש ספק אם לא יצא עכ"פ המעוט של ולד חוצה ועפ"י פלוגת' ר"ה ורבה במ' חולין ד' ס"ט דלר"ה למפרע קדוש ובטל המכיר' ובש"ע סי' שי"ט ישנו ב' דעות כמאן קיימ"ל. ודעת השואל שגבה ממני כי לא פירש דבריו מאומה ואמרתי סתמא כפירוש' דמ"ש הבע"ב להמשרת להעמיד' אצל בהמת' הי' לכוונת קנין משיכה וגם נתינת הכסף הי' כולו או מקצתו ושארית הכסף בזקיפ' המלוה וכמ"ש הסמ"ע בריש סי' ק"צ ועיי"ש בטו"ז במ"ש עליו. והנה במ"ש דהוה כחור של שניהם מפני כי הגוי בעד שכירתו יש לו רשות להעמיד בהמת' בהרפס של בע"ב ורמזתי במ"ש בח"מ סי' שי"ג, ומע"כ הרב' להקשות והא אדרבה שם סתם כדעת הרמב"ם דהזבל של משכיר ויותר יש להביא ראי' במ"ש סי' ר"ס סעי' ד' שם סתם כדעת ת' הרא"ש כלל א' סי' א' במציא' שבא לחצר השוכר יחלוקו עם המשכיר דהוה כחצר של שותפין, ודאי כן הוא כמ"ש מע"כ אלא שאני לא נתכוונתי לומר ולהוכיח למי הוא הקונה בחצר ידוע כי מחלוקת ישנה היא וכבר עמד שם בסמ"ע וש"ך וכמעט כל האחרונים דרכם לחלק ולפרש בין הפוסקים ועיי"ש בקצו"ח ובנתיבות בכמ"ק: אבל כוונתי הי' לרמוז בעינינו של דבר יען כי להמשרת זה אין כול' רפס מושכר רק חלק יש בו להעמיד שם בהמת' אם גם אז מקרי חצר של שניהם ועד"ז רמזתי במ"ש