לבושי מרדכי על יורה דעה רח

מ"מ הא לדידן נמי חדוש הוא ולא ראיתי בעניי שו"ת בענין זה בהיתר הטלת מום במה ששייך לנכרי וגם לדברי הרמב"ם הא הטלת מום בזה"ז דאוריית' ורק לתוס' ורא"ש הוא מדרבנן ויעיין בחת"ס סי' ש"ו שי"ד ושי"ז וע"כ לומר לנכרי להדי' להטיל מום אינ' ערב לבי להתיר ורק במסל"ת לנכרי לומר דלא ישחט בהמה זו לישראל רק בהטלת מום וכלומ' אע"ג דבלא"ה מסל"ת מותר כמתניתן דבכורות ד' ל"ה הנ"ל מ"מ הא אם כבר ידוע לנכרי ענין זה אוסר במתני' משום דנתכוין להתיר' עי"ז וכמ"ש בסי' שי"ד הנ"ל. מ"מ יש לצרף שפיר סברא הנ"ל כיון לצורך עצמ' הוא עושה לא איכפת לן בכוונתו דכל כוונתו איכ' גורם אסור רק משום דמכוון לצורך והנאת ישראל אבל הכ' לצרכו הוא. ובזה נמי י"ל על מה שחוכך להחמיר במהר"ם שיק באותה תשוב' שהוא משום בזיון קדשים כמ"ש החת"ס בסי' שי"ז דאמיר' לנכרי גופ' הוה משום בזיון כעושה בידיים הבזיון הכא במסל"ת לבד ודאי לא חשיב בזיון בידיים דהא אינ' מצווה, ע"ז כמובן. וגם מה שהחמיר שם משום שליחות לנכרי עפ"י ד' תוס' מ' שבועות דף ג' ד"ה על ונמו"י בב"מ דבדבר עביר' למ"ד אם השליח אינ' ב"ח מחייב שלחו אפי' במי שאינ' בר שליח' ויעיין בש"ך סי' קפ"ז שהשיג ע"ז מ"מ בכהגוו"נ בודאי אינ' משום שליחות דהא אפי' באומר כל הזן אינ' מפסיד לא הוה משום שליחות כמ"ד בכתובות ריש המדיר ובשבת ד' קכ"א אמרינן בדליק' התיר' לומר כל המכבה אינ' מפסיד ומשמע דוקא בדליק' משום הפסד אבל בלמ"ה איכ' משום אמיר'. ובזה י"ל קושי' מהר"ם שיק לד' התוס' דאיכ' שליחות בנכרי בדבר עביר' א"כ בכול' ש"ס למה כן טעם אמירה ומשום שבות הא אית בי' משום שליחות. ולהנ"ל אתא שפיר דמשום שליחות ליכא אם אומר סתמא כל היעשה אינ' מפסיד כהאי דפ' המדיר שהבאתי ומשום אמירה איכ' דהא רק בדליק' התירה. מ"מ בענינינו הא כבר בררנו בס"ד דלס' מג"א והוא דעת הרמב"ם ותוס' דליכ' משום אמיר' מ"ש לצורך נכרי ולא לישראל וזה דומה לזה. כנלענ"ד פיסק' האי דמילת' להלכה. ולמעשה עד שיסכים אתי גדול א' למען הציל ממכשול כידוע. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ. סימן ר"ז ב"ה יום ד' פ' כ"ת תרמ"ו לפ"ק ברעזאווא יצ"ו. ברכות מעונים ורב שלומים על ראש חביבי הרבני החריף ובקי זך ונקי מה"ו פנחס קורלאנדער נ"י מע"כ הציע לפני דבר חדש בשאלת כוי ובופל לענין דין בכור אשר לא הובא לא בתלמוד ולא בפוסקי' ראשונים ואחרונים והיא באמת לפלא ועקום הניחה לך להתגדר ואתה חפשת וחקרת בכל צד וצדדי צדדים להוציא הדבר כעין שמלה חדשה בכוח' דהתירא ובעת בא מכתבך לא הייתי במזג השוה וגם שאר טרדות סבבוני בזמן הזה ולא הי' בידי לעיין ולברר הדברים כאשר נאה ויאה לדבר נכבד כזה, וגם עתה בעניותי אין אתי לאמור זה הדבר ורק בכה וכה מאשר נלענ"ד אציע לפניך ולא כדן דאין ששייך לגדולים אשר בארץ הנה, להם משפט הבחירה, ואשר חנני ד' למשקול ולמטרי בדבר הלכה, ולא אמנע לבקשתך. והנה תחילה בא' לדון בכוי הנאמר בש"ס מה דינו לענין בכורה, ולא נשנית בשום מקום. ובזה ודאי לענ"ד צדקה דבריך כי אסור בכורה בו יבטלו הספיקות ברובא דאי מתייש וצבי ודאי פטור וגם מצבי ותייש פטור משום כלאים. ולקמן אדבר עוד מזה בס"ד. ואם ברי' בפני עצמו ולא בהמה וחי' ודאי ג"כ פטור דאך בכור שור כתיב ובתוס' יומא שם אמר' דפטור מכסוי כיון שאינה לא בהמה ולא חיה מהיכ' תית' לחיובא כיון שאינ' חי' והה"ד להיפך כיון שאינ' בהמה ואינ' בכלל שור ועז וכשב, וג' ר"י דא' ספק חי' ובהמה ג"כ אינ' מבואר מה מין בהמה והוה ספק א"כ ס"ס גמור הוא וס"ס דפלוגת' ג"כ הוה ס"ס כמ"ש הפרי"מ סי' פ' כאן ועיי' בפרי"מ סי' נ"א וסי' מ"ג ביו"ד שם דס"ס כעין זה מהני וכן מבואר בסי' ק"י בש"ך ואחרונים ואע"ג דבספיק' דדינא לא מוקמינן אחזקה לד' הפרי"ח מ"מ ס"ס הוי. אלא שספק זה דמתייש וצבי דהספק משום כלאים דלפטור וכלומר דאף אם זה הכוי מצבי שבא על התייש דאפי' הוא מקצת שה אם חוששין לז"א או כול' שה מ"מ כלאים הוא ופטור מבכורה כדילפינן במ' ב"ק ד' ע"ח בזה יש לעיין דכלאים בגמ' לא מצינו לענין קרבן אלא בולד הראשון שבא מכלאים כגון משה ועז וכגון שאינ' נדמה לאמה אבל זה הולד שנולד אח"כ כלומר ולדותיהם לדורות והא בתמורה ס"פ כל האסורין ד' ל' ע"ב לא תני אלא ולדות שנרבעו אמות' אבל לא כלאים וגם הרמב"ם בה' אסורי מזבח פ' ג' הי"ב לא מנה ולדות כלאים ועיין ברא"י מ' חולין שם דף פ' וא"כ הה"ד לגבי בכור הא דפטור כלאים כגון משה ועז והולד אינ' נדמה לאמו חייב בבכור' ולד ולדה, וכן מוכח לפענ|ד במ' בכורות דף י"ז בפלוגתא דר"מ וחכמים בעי ברזל בת רחל בת עז או רחל בת עז בת רחל אי הוה נדמה או לא, ומקמ' הכא נקט הפלוגתא ברחל שילדה עז ואביו תייש ולענין אותו ואת בנו ופליגי בחוששין לז"א וכי היכ' דמוקי לה בתר הכי לענין נדמה ברחל בת רחל בת עז ואמאי לא מוקי לה בגוונא דא דהיינו באביו תייש והיא רחל בת רחל ולענין בכורה ומשום כלאים, אלא ודאי כיון שאינו נדמה לאמו ורק משום כלאים חייב בבכור' דהא ולדות כלאים כשרים למזבח ועיין בב"י סי' שט"ו שם הביא פלוגת' הרמב"ם שהשמיט דין זה לענין נדמה והרא"ש פסק כחכמים ובש"ע לא הביא כלל דין זה, והאחרונים מתמיהים למה לא הביא דעת הרא"ש וצ"ע