לבושי מרדכי על יורה דעה רז

דהוא לבעלים וצריך מום משום ס' אסור אבל אין לכהן כלום וא"כ אפי' לסברת המקשה דלית לי' הך דריב"ל ולא ס"ל הך רובא מ"מ אין לכהן כלום וא"כ בפדיון בכור אדם דאין כאן משום אסור' אלא ממון בעלמ' כמבואר במתניתן דבכורו' ד' י"ט ולעיל ד' כ"ה ע"א הדרינן לכללא דהמומחע"ה דהא אפי' בלא רובא ומספיק' לא מוציאין הה"ד בהך ב' חזקות בגד רובא ודא דלא הוה אלא פלגא ופלגא דהא לסבר' המקשה דלא הוה רובא ומ"מ אינ' מחשב הני ב' חזקות נגד חזקת מעובר' דבהמה שיצאה מלאה עסקינן ומ"מ אין לכהן כלום, וחדוש הוא בעיני שלא העירו המחברים בתשובותיהם מראיי' זו ועיין בחת"ס כאשר מסיק לדינא לפדות במתנה ע"מ להחזיר ובלא ברכה וכן יש לעשות. ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ סי' ר"ו ב"ה יום ח"י אדר תר"ן לפ"ק פה ברעזאווא יצ"ו תשובה בענין האי בוכרא אשר בעת אין לו בעלים ישראל כי הנכרי' גזלו מהמרע' והבעלי' נפטרו לאח"כ וכעת אין מי שיבוא עמו בדינ' ודיינ' להוציא ממנו הגזל ועיין בר"ן ע"ז דנכרי י"ל קנין באסור' הנאה לישראל ובהקדש מזבח יש לעיין דכל היכ' דאית' בג' דרחמנא אית' אלא דהא קיימ"ל כריה"ג דקק"ל ממון בעלים כמ"ש הרמב"ם והש"ע סי' ש"ו דמהני מכיר' א"כ שייך גזל בקנין מ"מ בי"כ ובי"כ הנכרי מחזיק בו כשלו ואין מי שיוציאנו. לכן באתי לדין בזה אם יש להתיר אמיר' לנכרי זה להטיל בו מום דלדעת התוס' ע"ז והרא"ש אינ' אלא דרבנן הטלת מום בזה"ז. ומשו"ה אמרתי עפ"י מ"ש המג"א סי' ש"ז ס"ק כ"ט כדעת התוס' בב"מ ד' צ' והוא דעת הרמב"ם ומ"מ ויתר אחרונים דאמיר' לנכרי שהוא לצורך נכרי עצמ' מותר כמ"ד דמותר לומר לו עשה מלאכתך בשבת כמו אכול נבלה וא"כ ה"נ כיון דהאי בכור בחזקת הנכרי אם אומר לו לעשות בו מום אשר מתוך כך יכול למכרו לישראל בהיתר האי אמירה לצורך והנאת נכרי הוא ואין בו משום אסור אמיר' ושבות לכאורה. אלא שראיתי בתשוב' מהר"ם שיק יו"ד סי' שי"ג שבא לדון בדבר חדש דבהטלת מום דקיימ"ל דאפי' הגרמ' אסור כמ"ש מ' ביצה ד' כ"ז אמירה לנכרי אסור מדאוריית' עכ"פ משום הגרמ' דזהו גופ' גורם להטלת מום. ויען כי הוא דבר חדש ולא א' מן המפרשים העירו על זה (ועיין ברא"ש בב"מ ד' צ' בשם הראב"ד) לכן אמרתי להפוך בסבר' זו החדשה אם יש לקיימ' ולדמות להגרו. ולענ"ד הדמיון אינ' עולה להאי דאמרינן שם בביצה דכא יתלה דבלה באזנו כדי שיבא כלב ועי"כ יעשה בו מום דהוה משום הגרמו' דבהמה שאין לו דעת לתלות ברצונ' כמ"ד במ' קדושין דף כ"ב ע"ב לחלק בין בהמה לאדם דבבהמה בקורא לה והיא באה הוה משיכה לקנות דאדעתה דאור' הוא הולכת אבל עבד דיש לו דעת על דעת עצמ' הוא עשה ואין כאן פעולה שנעשה ע"י הקונה לכן לא הוה נמי משיכה לקנות אות' וא"כ ה"נ אם כי אומר לנכרי לעשות בו מום אין זה הגרמ' אשר גרם האומר לו כי הנכרי לבד מדעת עצמ' הוא עושה ומרצונו. משא"כ הכלב המחזיק באזנו של בהמה ע"י הדבלה המשכו בטבעו הוא הולך וזהו שנעשה ע"י אדם שתלה הדבלה שפיר הוה הגרמ' דאם לדעת המהר"ם שיק דאמירה לנכרי הוה הגרמ' אם לענין קנין נמי דמהני גורם כמ"ש לעיל וכמ"ש נמי בקדושין דף כ"ו בחביל' זמורות לפיל שעי"כ מגביה עצמ' הפיל והוה הגבה' לענין קנין וא"כ מצינו שליחות לנכרי לקנות בהגבה' בעד ישראל וכי נאמר כן אתמהה. ובחו"מ סי' קפ"ח פסק בהדי' דלא מהני שום קנין ע"י שליחות נכרי ולדברי מהר"ם שיק יקנה ע"י אמירה לנכרי מטעם הגרמ'. וראיתי בסי' קפ"ח דברי נתי"מ אשר בא לדון בפועל נכרי קונה בעד בע"ב ישראל מטעם דיד פועל כיד בע"ב כמ"ד בב"מ פ"ק לענין תולבע"ח אבל נכרי דעלמ' שאינ' פועל לא ועיי"ש בשם מ"א דגם ע"ז פליג וגם בפ' אי"נ ד' ע"א מוכח דאין שליחו' לנכרי גם לענין קנין רק לחומרא וע"כ היינו טעמ' דכיון דנכרי ברצונו תלי' ואי בעי עביד וא"ב ל"ע לא חשיב אפי' הגרמ'. ועוד נלענ"ד ראיי' מפ' הכונס דהשולח הבער' ע"י חשו"ק פטור דינא אדם וכא חשיב לפי"ז אפי' הגרמ' כמ"ש הרמב"ם וש"ע ח"מ סי' תי"ח אע"ג דכבה ולבת' הרוח למאן דדאין דינא דגרמ' חייב וגם לא מצינו בהיזק ע"י נכרי שיהי' חייב השכחו משום הגרמ' ואע"ג דבב"ק ד' קי"ז במסור ליד נכרי אנס היינו טעמ' משום דמוסר ביד אנס שהוא כתוא מסמר כמ"ש בגמ' שם דהאנס לממון הוא מבקש ובודאי יעשה ממה שהוא להנאת גזלנות' וכמ"ש הרא"ש בב"ק ד' צ"ח בדינא הגרמ' דמוסר ביד אנס חשיב כודאי מהאי טעמ' משא"כ שאר אמירה לנכרי אינ' גורם כלל. ועוד נלענ"ד ראיי' מגופ' דשמעתת' מ' בכורות ד' כ"ה ע"א על מתניתן דהתם דקתני בי' אסור אמירה לנכרי על הטלת מום דאמה דסיים במתניתן זה הכלל כל שהוא לדעת אסור שלא לדעת מותר וקאמר לאתוי' מאי. לדעת הוא הגרמ' דאסור ולדברי מהר"ם שיק כיון דאמירה לנכרי אסור מטעם הגרמ' מה אתא לאתוי' הא אמיר' לנכרי מפורש ג"כ במתניתן דאסור וא"כ הגרמ' בכלל ועוד כד' מהר"ם שיק אפי' מסל"ת יהא אסור אע"ג דלא מכוון הנכרי להתיר' מ"מ הא לא גרע מהגרמ' לדידי' ואמאי מותר לכ"ע במתניתן דהתם וכן פסקינן ביו"ד סי' שי"ד לכן אם כי איני כדי להשיג על ד' מרן הא גם בפוסקי ראשונים משמע בפירוש דאינ' רק משום אמיר' דעלמא. וא"כ כל מה שהבאתי הוא ראיי' להם על מה לא התעורר' משום הגרמ' הנ"ל וכיון שכן שאינ' אלא משום אמירה הדרינן לכללא כמ"ש המג"א דכל מה שהוא לצורך נכרי לית בי' משום אמירה: