לבושי מרדכי על יורה דעה ר

לא הא לא קיימ' הא דהא חזינן בגמ' דחייש דילמא יקח מו הקבוע אי נתיר לו לכבוש וניידו ובא"י איכא אסור' דאורייתא ובח"ל עכ"פ גזרו שלא יבטל, אם נתיר לו הקבוע גם בא"י יתירו כיון דקבוע בא מגזירת שלא יבטל. כנלענ"ד ומי שרחבו דעתו מדעתנו וכו'. ועד"ת מ"ש הדר"ג בסבר' כי ע"י בשול לא מקרי ראוי' לפרוש גם לדעת הכ"מ פ"ו מה' מ"א דס"ל להרמב"ם דגם לאכול חי הבשר צריך מליחה יפה יפה ובחולט' בחומץ אינ' מצריך כלום. והראב"ד ס"ל דלאכול חי ג"כ ל"צ כלום והרלב"ח הקשה על הרמב"ם דסותר א"ע כיון דחליטה בחומץ ל"צ כלום ועכ"ח משום דם אברי' שלא פירש מותר א"כ מ"ש דלאכול חי' מצריך מליחה. ותירץ הרלב"ח דמליחה לאו דוקא כדינא רק דרך ארעי'. ובכ"מ הקשה עליו דהא קאמר מולח' יפה יפה ותי' לחלק דבשר חי עכ"פ ראוי' לפירוש משא"כ חליטה בחומץ אינ' ראוי' לפרוש דחומץ צומת'. ודאי הסברא נותנ' לומר כן דהוה כמחוסר מעשה בפרט אם דם שבשלו מדרבנן האיך נימ' דיעש' עי"כ מה"ת לבד מדעת הרשב"א ובית יעקב הוב' בפרמ"ג בפתיח' דמתחיל' הבשול הוה מה"ת. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דהרמב"ם דייק בלשונו הרוצה לאכול ב"ח שנתכוון בזה מ"ש ס"פ השוחט הרוצה שיבריא והביא' ג"כ בה' ש' ושם המפרשים מ"ש מלחה יפה יפה משום דנחתך בעודנא מפרכס' ע"כ אסור לאכול באומצא וי"ל דהרמב"ם ס"ל בפשיטות מי שרוצ' שיבריא וכי הוא אכיל' אדם לאכול טפל מבלי מלח להבריאו' ואדרבה באחרונים שו"ת פלפלו אי לא הוה שלכה"נ והאיך יביא הבריאות ובצלי מאכל דרוסאי לכה"פ שליש צלי. אלא ודאי שאכל' ע"י מליח כדרך אנשי ארצות שהורגל' בכך לבריאות' וכיון שע"כ צריך למלוח משום אכילה הראוי' ופשיטא כי מיד יוציא המלח זה איזה דם משו"ה צריך שוב למלח' כדין שאר מליחו' לכן סיים ומלחה יפה יפה כלומר כדין שאר מליחות ולעולם י"ל דס"ל ד"א שכ"פ ונותר וז"ש הרוצה דאל"כ אין דרכו לומר ולפסוק דין מה שאינ' מפורש בש"ס כידוע דרכו בקדש כנלענ"ד וע"ד הר"ן בסוגי' דעופות ודגים ודאי צריך פירוש לפריש' ושכל ידיו עפי"ד הכ"מ ולענ"ד לומר כי דעת א' הוא שיטת הרא"ה בבד"ה בית ג' שער ג' בב' מקומות שם דחזינן דשיעור מליחה לפ"ד הגאונים כשיעור צלויי' והא חזינן דאם הבשר במלחו יותר משיעור זו עוד נוטף ממנו דם יותר מאדים מבתוך שיעור מליחה אלא ודאי לא הוציא הדם בצוליח' שיעור זה (מלבד אם יהי' במלח' יותר ויותר) רק מע"פ השטח אבל מ"מ מותר לקדר' אפי' במטיל מתחיל' למים קרים כי עד הבשול בפושרי' לא יוציא יותר מהמלח שבתוך שיעור מליחה והרותחי' אח"כ אדרבה חולטי' וזהו תחילת דברי הר"ן מ"ש דהוה דם אברים שכ"פ כלומר דלעולם לא באו לידי פריש' אפי' בבשול כנהוג אלא שהרמב"ם תופס רק לחומר' סבר' הרא"ה אבל אינ' מתיר כדרך בשול פשוט אלא מצריך לחלוט ברותחי' בתחילת בשולו ואתרווייהו מסקנת הר"ן שאינ' נכונה וכמ"ש עליו במשמרת הבית עיי"ש. ומ"ש הדר"ג מחליטת כבדא ברותחי'. גם אני עמדתי ע"ז ובאתי לדייק בד' הר"ן בסוגי' דכבדא דזה שאמר שם אמתניתן דכבד אוסרה ואינה נאסרה דס"ד הכבד דשיע' תהי' נחלט דרך בשול' וקמש"ל דדרך בשול אינ' כן אלמא דדייק כבד דשיע דמשום שיעת' מהני חליט' ברותחי' ולא בשאר בשר דהחליט' הוא רק בחומץ בלא מליחה עיי"ש כי כן כוונת' ושוב ראיתי בראש יוסף שדייק כן בדברי הר"ן וכאמור, מ"ש הדר"ג בכבד י"ל שפירש ממקום למקום מותר. גם בראש יוסף ופרמ"ג מצאתי כן ועלה ברעיוני בדברי הרמב"ם שחשב דם הנמצא בכבד אסור מה"ת. ועמד ע"ז בפרמ"ג ורא"י דבכריתות לא חשיב דם הכבד כקושי' התוס'. ואמרתי לחלק בין דם ממש הנמצא בין דם המובלע בבשר הכבד דרק זה התיר' בכבד לסבר' ר"ת בתוס' אבל דם ממש הבא בחתיכ' גרע משאר דם אברים של"פ ומה"ט גופא דכבד כול' דם והוה גופי פריש כמ"ש המפרשים וא"כ דם שבתוכה ממילא ג"כ כפריש ולפי"ז אם נאמר דדוקא דם המובל' מותר אם כי הוה כפירש אבל לא הנמצא ממש א"כ הוה לא פירש דידי' כפירש דעלמא וע"כ לא מנה התנא במ' כריתות בין דם הטחול ואברים דבדדהו דוקא בפירוש ודכבד' הוה כשאר דם כמ"ש בדם שבשחוטי' ולכן דייק הרמב"ם דם הנמצא בכבד כנלענ"ד. מ"ש ע"ד פלתי בראיות ברורות לישב דברי תה"ד דבריו נכונים מאוד ויכוח"ל. מ"ש ע"ד חת"ס בסוגי' ד' י"א מ' חולין מ"ש רשיז"ל י"ב מזכין והקש' הוא ז"ל למ' ל"א י"ג מחייבי' והקש' מר חתני נ"י הא א"א לדון בזה רק ברוב' דהא קיימ"ל א"א כול' חיי' הוה זכאי וכמ"ש הרמב"ם בפ"ט מה"ס וא"כ האיך מוכח דאזלינן בתר רובא וזה באמת לפלא ואפש"ל בלשון הרמב"ם ב"ד שפותחי' בדינ' תחילה וגו' משמע דווקא אם בתחילת הדין אמרו חייב מטעם דקאמר בגמ' מס' סנהדרין ד' י"ז דבעי הלנת דין משום דיחזו לזכו' וכיון שאמרו כול' חייב תו לא חזו וכו' אבל אם בתחילת הדין ישנו מיעוט מזכי' וע"י שא' אמר אינ' יודע הוסיפ' ובהוספ' אפי' בב"ד שיקול דיינינן כמ"ש בגמ' ובהרמב"ם פ"ט ואם שוב מחצה על מחצה דנין אלו כנגד אלו עד שיטה מי שמזכה למחייבים ושוב יכול לחזור ג"כ מי שלמד זכות כמ"ש בגמ' שם דבגמר דין יכול לחזור ובכהגוו"נ לא שייך טעמי' דתו לא חזו זכות' דהא כבר חזו וא"כ שפיר דקדק מרן חת"ס דבלא"ה קאמר בגמ' שם דא"א נטיי' ע"י ב' רק בהוספ' דהא י"ג וי' הוה בג' יותר ומ"ש ע"ד רשיז"ל דלזכות דאזלינן בתר רובא אינ' מוכח דס' נפשות להקל גם זה י"ל עפ"י הנ"ל עיי"ש בהרמב"ם. וגם אני עמדתי ע"ד רשיז"ל בפשיטות האיך מוכח מזכות דאזלינן בתר רוב' דילמא יהי' ספק הא הוה להקל וכי ניזל בתר מעוט' לחייב. ולהנ"ל אתי שפיר דשייך בהוספה דהיינו דבתר די"א הי' מעוט מזכי' וע"י שא' אמר אינו יודע הוסיפ' ועי"כ