לבושי מרדכי על יורה דעה קצג

כמו שסבר הנוב"י בתחילת דבריו, ומתו"כ יש תימ' ג"כ לדברי נוב"י שסובר דדברי מהרא"י ומהרי"ק לענין גט תנן ולא בס"ת והא בד"מ לענין ס"ת איתמר. ועוד מצאתי בדברי מרדכי ריש פ' הקומץ סי' ת"ת קנ"ג גבי תלו לכרעי' דה' ז"ל ומפרש בפ' הבונה דתלוי' ואינה נדבקת עם גגו כפירשיז"ל ובשורה ג' ז"ל ואם לא תלה יש לספק אם פסול בהכי מידי דהוי אקוצו של יו"ד או שמא לא פסול בהכי, ויש לדקדק מדקאמר חזינא לספרי דייקבי דתלו וכו' משמע דלאו מגוף האות היא אלא שהי' עושין מצוה מן המובחר. והנה בפי' דברי המרדכי צריכנא לרב להביננו מחמת קוצר דעתי בעו"ה מהו דקאמר אם לא תלה אי נימא דלא תלה כלל ולא צריך לכרעי לא משמע כן מדבריו בריש העמוד גבי פי' דאשיאן בר נדבך בניקב תוכ' של ה' משמע בהדי' שפוסל אם לא תלה כלה דבלא"ה הוה ד' או ר' אדרבה מצדד דבעי שיור כמו רגל ימין ועוד דבגמ' קאמר לספר' דוקנ' דתלו לכרעי' דהא משמע דכרעי' ודאי בעי אלא דקאי ספרי דוקני על תלית הכרעי' דלא ייגע בגגה ופי' זה היטב היטב לפרש דברי מרדכי דקאי באותן שיטות דבדיעבד אינו פוסל נגיעתו לגג, ובאמת דקדוק זה איתא כ"פ בפוסקים דשפרי דוקנא בכל מקום ל"ד אלא למצוה ועוד הא המרדכי מחלק בין נדבק בתחילת הכתיבה בין לאח"כ דדוקא אם נכתב בתחילה כהוגן ונדבקה לאח"כ בשפיכת דיו כעובד' דמס' סופרים דהי' מצוה עליו לתקנה אבל אם בתחילת הכתיבה נדבק' א"א לתקנה ופליג אר"י ורא"ש שמתירין בכל ענין אלא שלענין זה י"ל כמ"ש המג"א בסי' כ"ו לענין תגין שנפרדו דאם סופר מומחי' כותב' תלינן שלאח"כ נפרד והיינו שמוקמינן הסופר בחזקתו שעשה כדין והא זה בזה"ז הסופרים כולם יודעים בתליית כרעי' דה"א וי"ל דנוקמי' בחזקתו ונימא שלאח"כ או בעוד שהדיו היתה לחה נתחבר לגג וא"כ מתחילה נכתב כהוגן והי' מצוה לתקנה וא"כ אף לדעת המרדכי שפיר דמי לתקנו עתה, אלא דלדעת ט"ז בה' ציצית סי' ח' וסי' י"ג דצריך לעיין בציצית קודם עטיפת' אע"ג דעומד בחזקתו משום חומר' דברכה לבטלה משום לאו דל"ת לא סמכינן כלל על החזקה אלמ' במקום דיש לנו לחוש בדבר הנוגע להשם הקדוש אין אין לנו לסמוך על החזקה ואם בלאו דל"ת אשר לדברי ר"ת בסגנון ברכה אינה אלא מדרבנן ק"ו לענין אסור מחיקה שהוא ודאי דאורייתא באותיות שהוא מעיקר השם הקדוש, ובאמת סברת הט"ז נראה לעיין עפי' מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות מס' נזיר בטעם החזק' דאל"כ לעולם נעמוד בספק ותורה לבני אדם נתן ולא בשמים היא וכמאמר ר"י בב"מ לא בשמים הוא ואמרינן דנסמוך אחזקה ורוב ואחרי רבים להטות כעובד' דהתם משא"כ באסורין שהם בדבר ברומו של עולם לגבי כל אדם צריכין אנו להיות חושש על כל חומרא וחומרא עד אמת אמיתת הדבר האיך היא. לכן הדבר אצלי כמסתפק עד שיורנו מורה צדק כבוד הדר"ג האיך נעשה כי לסלק יריע' כולה הפסד גדול וכמעט דימשוך הדבר זמן ארוך עד כי ישכירו סופר לכתוב יריע' חדשה, וקולף או קודר ודאי כי צריך מאוד להתיישב בדבר כמ"ש בט"ז וב"ה בשם הרא"ש. ואגב בתו"כ אציע לפני הדר"ג במה דקשי' לי בדברי אבן עוזר על מג"א סי' ל"ב אשר חקר ודרש שם בחקירה נפלאה להיות שוה דעת הפוסקים כשיטת ירושלמי והיא לענין מוקף גויל בנדבקה האותיות דמחלק בירושלמי דבאם נדבקה למעלה פסול למטה כשר וכי כן דעת הרשב"א דאם נדבק לאח"כ כשר בכ"מ. וזה הוא הפי' בירושלמי, וא"כ לפ"ז אפי' אם לא גרר עוד כשר דעומד לגרור כגרור דמי, ובב"י דהרא"ש ל"ל האי סברא ואין חלוק בין מעיקרא בין לאח"כ אלא מחלק בין דיבוק אותיות או אם נשתנה צורתן להיות נידון בחוק תוכות או שלא כסדרן בתקנתן, ובא"ע משוה כי דעת הרא"ש ג"כ כהרשב"א וכירושלמי וכן המרדכי סובר כן אלא דהא דקאמר דתלמוד שלנו אינה מפליג היינו לחומרא דדילמא נדבק האות קודם שנגמר כיון דהוה בשעת כתיבה אבל אם בבירור דלאח"כ נדבק או בנקב לאח"כ מודה היכ' דאיכא למימר דעומד לגרור כגרור. ועפי"ז מפרש דברי מרדכי במה דסביר' לי' דבכל אותיות בדיעבד אינה פוסל מוקף גויל אלא בשם, ותמה הב"י מה טעמי'. ולהנ"ל מיושב דבכל אותיות י"ל כל עומד לגרור כגרור אבל בשם המרדכי לשיטתו דאסור לגרור ליכא למימר כל עומד לגרור כגרור: ותמהני הלא אדרבה דהא המרדכי לא פליג על ר"י והרא"ש דאסור לגרור בדיבוק אותיות השם אלא אם מתחילתו לא נכתב כהוגן אבל אם לאח"כ מותר כי זה עובד' במס' סופרים כיון שהי' מצוה עליו לתקנו וא"כ אי דעת המרדכי כירושלמי דלאח"כ אי"צ מוקף גויל גבי שאר אותיות רק באותיות שם הקדוש והא אם לאח"כ נדבק גם דעתו שמותר לגרור והא בשאר אותיות לדבריו אינה משום מוקף גויל רק אם נדבק' לאח"כ. ועוד קשה לי בדבריו מה הוה אם אסור לגרור הלא דעת הב"ח בט"ז דאפי' בשבת אמרי' עומד לגרור דאיסור שבת דרבע עלה אינה מעכב כיון דמ"מ הוה בידו וראוי' לבילה קרינן בי' ואי דנימא דשאני שבת דהוי רק איסורא דיוט' ולמחר הא עומד לגמור משא"כ הכא דאסור לעולם. זה אינה דהא סברת הב"ח איתא ג"כ בתוס' מס' סוכה גבי הדס שענביו מרובי' מעליו דאמרינן כיון דבידו לתקן כשר ופי' בתוס' אפי' ביו"ט דהאיסור אינה מעכב וראוי' לבילה והתם הא יומא דאסור היא ג"כ יומא דמצוה דלמחר שמותר לתקן ושוב אין כאן מצוה וע"כ לא שנא, וא"כ מאי שנא אסורי' זמ"ז, ואפשר דסברת' באיסור מחיקה שהוא איסור במעשה כתיבה גופה דהיינו באות' דבר שנידון שיה' כתב מצד שבידו לתקן מה שאסור ולא נתן בכהאי גוונא לכתוב ל"א בהא גופ' ראוי' לבילה וזה מובן בסברא. אלא דבגוף המרדכי