לבושי מרדכי על יורה דעה יז

סימן י' לכבוד הרבני החריף ובקי מו"ה ליב סג"ל גאלדבערגער נ"י בק"ק סערענטש יצ"ו אשר המציא לחדש בדברי הרמב"ם שהביא ביו"ד סי' ב' בט"ז וש"ך דסברת הרמב"ם דשחיטות גוים אסורים מטעם הקרא וקרא לך ואכלת מזבחו מזה נלמוד דזבחו אסור ולהרא"ש הטעם כמו שפירש ר"י משום שנאמר וזבחת ואכלת וכו', ובט"ז פלפל מאי נפ"מ בין הטעמים, וכ"ת אומר דנ"מ למ"ד אי"ש לעוף מה"ת דלא שייך טעם הרא"ש ולהרמב"ם מ"מ אסור מטעם דעכ"פ זבחו הוה, והנה הנ"מ נכונה אלא שאינה אליבא דהלכתא דקיימ"ל יש שחיטה לעוף מה"ת ועוד צ"ע דאם אי"ש לעוף מה"ת אם יקרא בזה זבחו ועיי' בסוגי' דרבוצה דמשמע דוקא מה דבעי ב' סימנים, ועוד להרמב"ם לוקין על שחיטת נכרי והקש' בפר"ח מאיזה קרא איכא מלקות בשלמא להרא"ש כיון דלאו ב"ז הוא ממילא נעשה נבילה אבל להרמב"ם דגזה"כ הוא אי משום כת' דע"ז ובקרא לא הוזכר לאו ותי' דאהדרי' לאסורא קמא כלומר כמו בלא נשחט' כלל וא"כ בעוף לא שייך תי' זה, ולפי תי' ב' דילפינן ומנפן לאו שפיר מתקיימת דברי מע"כ, וגם לטעם דאסרה תורה משום כת' דע"ז כדמשמע מפירוש המשניות להרמב"ם אמתניתן ד' י"ג ודאי דברי מע"כ כמעט מוכרחים, אלא דשוב הקש' מע"כ לומר דגם להרא"ש עכ"ח בעוף גם אם אי"ש לעוף מה"ת לתסר דהא לדברי תוס' עכ"פ צריך נחירה והנכרי אפי' בר נחירה ליתא והביא ראי' מדברי הרא"ש מ' יומא ממ"ש בשם הר"מ מר"ב ממ"ש דעכ"ח או"נ ביו"ט הותר' דאי הודא' למה כן לחלל יו"ט ינחור או ישחוט נכרי וע"ז באמת הקש' הגאון מהר"ץ חיות ז"ל דמה מועיל דס"ס הא אינה מצווה על נחירה, ובאמת מדברי התוס' פ' גה"נ ד' צ"א ד"ה כמאן משמע מדבריהם דב"נ מצווה על הנחירה וכן משמע קצת מדברי רש"י ז"ל שם ד' צ"ב וע' ברא"י מ"ש ע"ד התוס' הנ"ל ומזה הי' ראי' דשיטת הר"מ מר"ב ג"כ כשיטת התוס' ואין הספר תח"י לעיין. ב) ומ"ש בענין מי שהי' טלית' נקשר בג' חולי' בש"ק, כל דבריו הן להלכה ולמעשה כמ"ש המג"א בה' שבת סי' שי"ז בסופו, רק מ"ש בשם השע"ת לענין סתירת הכריכות דלית' מהום מחיקת שה"ק, כן נמצא בשע"ת בשם בית יהודא ס"ק כ"ד, אבל לא לענין שבת דלא דבר בזה לענין שבת ועכ"ח אגב רהיטא כ"כ, והנה באמת צ"ע בזה דהא בכמה אסורי דרבנן מצינו דהוה תקון לענין שבת וע' במג"א ומחהש"ק סי' שכ"א לענין מליחת בשר ולענין שריית בשר במים ששה' ג' ימים ועוד במג"א סי' שכ"ג לענין בטול איסור בשבת ובמנחות ד' כ"ט דעכ"פ הוה מצוה שליש גדול ב' שליש ענף וא"כ הוה עכ"פ מדרבנן, ואפשר דאינה רק לחומרא בעלמא וכמ"ש המג"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד לענין להשליך א' מחתיכות בבטול חד בתרי כיון דאינו רק חומרא בעלמא ומותר בשבת וצ"ע. דוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ מאד סימן י"א בהי"ת שנת תרנ"ט לפ"ק פה ברעזאווא יצ"ו. שוכ"ט לכבוד הרב הגדול מהו' שלום יונג נ"י אבדק"ק ווערבויץ יצ"ו ראשית דבריו לתרץ דעת הטור שפסק כדעת הבה"ג בסי' ט"ז גבי או"ב שנתערב דדמהני נכבשינהו ולא כן פסק בה' יו"ט עיין בחו"י סי' קל"ג ובנוב"י מהדו"ת סי' ח' מ"ש בזה דכל הקושי' אינ' דילמא שם בסי' תצ"ז בזימנן שנים ומצא שלשה הטעם שם משום החשש דכולהו אחריני ננהו ואינ' הקושי' רק לדעת הר"ן דמפרש משום דאיכ' חד דלא זימן ואינ' בטל משום דהוה דשיל"מ ולדידי' הא יש לומר דס"ל דלא מהני נכבשינהו דחיישינן שיקח מן הקבוע, ולא ס"ל כבה"ג ומעל' אומר והשיב עפ"י סברת הר"ן בטעמא דדבר שיל"מ משום מב"מ והוה דאורייתא וכא חיישינן שמא יקח מהקבוע כמ"ש ג"כ הכו"פ לענין קבוע שאי"נ, והנה אי סברת הר"ן דאוריית' ונחשב למב"מ מסתפק בזה מרן חת"ס יו"ד סי' צ' עיי"ש ואני אקדמ' כתבתי על הגליון מס' נדרים דמדברי חת"ס עצמו באותה תשובה מוכח דאינה כך בדבריו דשם וכן בכמה תשובות הוכיח במשור כדעת הלבוש סי' רצ"ט לענין כלאים דהא דהיתר בהיתר לא בטל היינו דוקא יבש ביבש אבל כח בלח בטל גם היתר בהיתר והוא עפ"י דברי תוס' יו"ט ריש מ' שקלים דהא בב"ח היתר בהיתר בטל וע"ז קאמר דודאי ילפינן כזה מבב"ח אבל רק דומי' דבב"ח דלא שייך רק כח בלח דדרך בשול נבלע והוא כח בלח אבל יבש ביבש הוא דלא בטל היתר בהיתר וא"כ הא הר"ן בא לתרץ עפ"י סברתו מדברי הרי"ף חולין פ' גה"נ דפת שאפאה עם הצלי אסור לאכלו בכותח דכיון דמצי לאכלו עם בשר הוה דשיל"מ ולא בטל והא פת שאפאה דלא נבלע בו רק בריח' פשיטא דאינ' רק לח בלח ומשום לתא דבב"ח והא מבב"ח גופ' ילפינן דהיתר בהיתר לח בלח בטל וא"כ מה הוסיף הר"ן בסברתו דדבר שיל"מ הוה כמו מב"מ לרבנן והאיך דהוה מותר עכשיו ג"כ אפי' מין בשאינו מינו ג"כ אינו בטל והא כגוונא זו דהוה לח בלח אפי' היתר בהיתר מ"מ בטל כש"כ בב"ח גופא וכן פסקינן בש"ע יו"ד דחלב בטל במים אלא עכ"ח דסברת הר"ן אינו אלא בגופ' דטעמא מאי גזרו חכמים בדבר שיל"מ במב"מ הוא מטעם הנ"ל. ב') הביא דברי הר"ש מקינון לתרץ עפ"י סבר' הכו"פ דנחל איתן לא נאסר רק מטעם רובא ולא אמרינן בי' קבוע, הנה כבר ישב על זה בס' שלום ירושלים במס' שקלים פ"ז מסברא דנפשי' אלא שהקש'