לבושי מרדכי על אורח חיים מהדורא תנינא סח

ובסי' רס"ה אוסר ליגע במנושה וביצה כמ"כ מפני שעי"כ מתנענע והרי הרמב"ם פ' כ"ה שהביא מעכ"ת כתב בהדיא בה' שבת בהי' עלי' כר מותר לנענע בידו דהוה כמו ישב עלי' מבעוד יום ובהלכה שלפני זה מבואר דאז מותר לטלטל ג"כ ע"כ לענ"ד אין שום חילוק בזה לענין טלטול. וגם מ"ש מעכ"ת לענין לקטום לחצוץ שניו ג"כ לענ"ד אינה עולה יפה דודאי אין הדבר תלוי' בראוי' לאכילה או לא ראוי' משום איזה מאוס וקלקול אך ורק אם הוא ממין אוכל בהמה דזה שיעור אוכל ותלוי' ברך וקשה כמ"ש הר"ן להדיא במ' שבת פ' חבית ובמ' ביצה ס"פ המביא דכל שהוא רך לא שייך תיקון כלי גבי' ומאכל אינה לחומרא אלא לקולא כלומר כל דבר שבהמה אוכל' מפני רכותה שוב לא שייך תיקון כלי אם כי לגבי אדם אינה רכיך לאכילה ועיין בא"ר ופמ"ג סי' שכ"ב ס"ק ג' במשבצות גבי עצי בשמים שהם רכים לקולא אזלינן ולסברת מעכ"ת האיך אפשר לומר בעשבים ושאר אוכלים שהם רך שברכים וכי נימא אם נמאסים מפני ברירי' כמ"ש בגמ' דבהמה ונמאסת ברירי' מבהמה אחרת וכי עי"כ יהא בי' משום תיקון כלי ולדבריו אין סוף דאם כן בכל אוכלים נאמר כן אתמהה ועיין בנשמת אדם כלל כ"ו מה' שבת שמבאר שם כלל זה על בריו באיזה אופן גם בדבר רך שייך תיקון כלי לאיזה דעות שם עייש"ה. ידידו ה"ק מרדכי ליב ווינקלער. סימן פ"א שוכ"ט על כבוד האברך חריף ובקי יו"ש בנש"ק כש"ת מהו' אהרן גד כ"ץ ני' הנה להלכתה בס"ת שקוראי' בו בש"ק לעת תפילת מנחה אם מותר לקשור עניב' ע"ג קשר אשר לדעת המרדכי חוששי' בטו"ז ומג"א סי' שי"ז אם הוא ש"ק ומעכ"ת פתח כמה פתחים להתירא ודאי מי שסומך למעשה אין לתפסו בזה, ומ"מ מ"ש שא"א דרך התירא כי למחוב המפה בקצהו על הקיפו א"א להזהר שלא יגע ביריעות ביד ערום, והלא אפשר לקשור בעניב' ע"ג עניב' דכך הוא הפיר' לדברי המרדכי ענבו בעניב' ע"ג עניב' כידוע. וראיתי מ"ש מעכ"ת ע"ד הפרמ"ג סי' ש"ז במ"ש לדעת הרי"ף והרמב"ם י"ל דכל שאינ' לעולם ואינ' מעשה אומן לכתחילה דלדידהו אי"צ לחילוק זה וכמ"ש הרא"ש לחלק בדעת רשיז"ל דוקא דלדדי' מעשה אומן אין מעלה ומוריד א"כ ע"כ צריך לומר במ"ש בגמרא ד' קי"ג לחלק ולתרץ הא דחייב חטאת והא דפטור אבל אסור היינו קשר לזמן משא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם החילוק בין מעשה אומן להדיוט ושניהם של קיימא ועד"ז הביא דברי שה"ג ר"פ א"ק דס"ל דגם לדעת הרי"ף והרמב"ם לזמן ז' ימים אסור והנה באמת כן נראה דעת הרע"ב בפירוש למשנה פי' כהרי"ף והרמב"ם דתלי' במעשה אומן ושוב פסק דקשר לזמן מה פטור אבל אסור והקשה בתוס' רע"א דארכבי על ת"ר ולא הביא ג"כ דברי שה"ג הנ"ל ואפשר י"ל דמשה"ג לדעת הרי"ף והרמב"ם אין כ"כ ראי' דהא לא פירש בפסיקה' מהו קשר ש"ק דלמא ס"ל כדעות המחמירי' דאפילו לזמן הוה קשר ש"ק ממש ועי' בב"י בשם מהרי"א בשם א"ח ויותר זימה ראתי בס' מגן אבות דלהרי"ף שני קשרים זעג"ז הוה קשר ש"ק וא"כ י"ל לדעת הטו"ז ודאי שפיר קשר ש"ק הוא אך ורק לעולם לדידי' קאמר בפרמ"ג דלדעת הרי"ף והרמב"ם מנ"ל לחלק בקשר לזמן וכהנ"ל. וראיתי מ"ש כת"ה במ"ש בדברי תוס' דאבעי דגמרא לר"מ דמתניתין קשר שיכול להתיר' בא' מידיו אין חייבי' עלי' עניב' מהו לר"מ והקש' בתוס' דהא רבנן דר"י לקמן בחבל בלי עינבו הוא ר"מ שמתיר וק"ל דקשר דמתניתין י"ל ב' מעלות דמשופ' ויכול להתיר' בא' מידיו ועניב' מהודק רק שבידו להתיר' במא' מידיו והא במתניתין קתני רק שאי"ח עלי' ומשמע דאסור עכ"פ ובעניב' מתירי' לכתחילה והאיך אפשר ר"מ היינו רבנן: ולא הבנתי אמאי לא קשי' להיפך יותר מזה דהא ת"ק מחייב על קשר שיכול להתיר' בא' מידיו ועניב' מתיר' לכתחילה ולס' מעכ"ת הי' להיפך והלא מפורש בהרע"ב דאין הלכה כר"מ א"כ פליג הת"ק ועכ"ח צ"ל דלקשר זה יש ריעות' גדולה שהוא של קיימא ועשוי' כדרך קשר של קיימא קע"ק משא"כ עניב' אין דרך לקשור קשר ש"ק כזה וכדמפורש בפוסקים דעניב' אינו ש"ק בסתמ' וכמ"ש כנלענ"ד. וראיתי מ"ש בגמ' ד' ע"ג קשיר' במשכן האיך הוה וא"כ שכן קושרי' יתדות וכו' ופריך בגמרא אביי דהוה ע"מ להתיר ובגמ' מסיק דילפינן מציידי חלזון ועד"ז הביא דברי היריושלמי פלוגת' דר"י סובר כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו וגו' הוה כמו לעולם ול"י חולק כיון שהבטיח' הקב"ה להביאן לא"י הוה לזמן, וס"ל למעכ"ת דטעמי' דרב' כהך מ"ד דהוה כמו לעולם ועפי"ז ק"ל במ"ד במ' עירובין דיושבי' אהלי' מודדי' להם מדת תחום מפתח בתיהם ופריך מדגלי מדבר ותי' ג"כ מהאי קרא כיון דכתיב עפ"י ה' יחנו וגו' הוה לעולם ורבא לשיטתי' והא אנן לא קיימ"ל כרבא ועכ"ח סבירא לן כמ"ד דהוה לפי שעה וקשי' מדגלי מדבר ואמאי פסקינן בש"ע דיושבי' צירופי' מודדי' להם מפתחי בתיהם, וקושי' נאה הוא אלא דצל"ע דהא לפנינו הגירסא בדף ע"ג דרבא בעצמו מסיק דילפינן מציידי חלזון א"כ סתיר' מני' ובי' ועיי' בתוס' רע"א ר"פ א"ק ולענ"ד שאין לדמות הנושאי' להדדי דהא בגמרא ר' שבת ד' ל"א קאמר נמי בגמ' לענין סותר ע"מ לבנות במקומו ופריך בגמ' ממשכן ותי' כמ"כ מהאי קרא דמשו"ה הוה כבמקומו והא בגמ' שם בעירובין ל"ק לעולם רק דכקביע' דמי והאיך נדמה קשר ש"ק שהוא ע"מ להתיר ולרוב שיטות הוה דוקא לעולם וכן דעת המחבר לענין זה לא הוה כמו לעולם אבל לענין קביעות שפיר קביעות כיון דהוה כמו במקומו כמ"ש לעיל ד' ל"א הנ"ל וראיתי מ"ש ע"ד תא"ש ונ"א לענין התיר ע"מ לקשור דברי' נראי' וכן נראה דעת התוס' ד' ע"ג ד"ה וצריך לומר