לבושי מרדכי על אורח חיים מהדורא תנינא כט

חו"מ הכלל דכל היכא שמברך עליו ברהמ"ז יוצא יד"ח מצה וכשאינו מברך בהמ"ז לא יצא יד"ח מצה ועיי' במג"א סי' קס"ח ס"ק ט"ז מ"ש לפי"ז ע"ד המחבר דחשבינן פת שנלוש ביין ושמן לפת הבב"כ ועיי' בסי' קצ"ו במג"א וכיון שאכלו בטפל האיך אפשר שיצא דהא אין מברכין עליו ברהמ"ז ועיין בפרמ"ג סי' קס"ח שהביא ראי' דלאו כלל גמור הוא ואין למדין מן הכללות דהלא טרוקנין ג"כ אין מברכין עליו ברהמ"ז ומ"מ יוצא יד"ח מצה כמ"ש בסי' תס"א וע"כ לא אמר הרמב"ם אלא לענין מצה ולחם של איסור. והנה מעכ"ת פלפל בחכמה דתלוי בשני טעמים מפני מה פוטר העיקר את הטפל דאם הטעם כיון שאינו אכלו משום הנאה של גוף המאכל רק למתק הטעם של העיקר או שלא יזיקנו בגרונו כמ"ש הרמב"ם ופוסקים ואז הסברא ג"כ דפטור מצות סוכה אמנם אם הטעם משום דכבר נפטר ע"י ברכת העיקר כמו שפת פוטר כ"ד אוכל ויין פוטר כ"מ א"כ לטעם זה אין לפטורו מסוכה (והנה כבר ראיתי טעם כזה הראשון בס' תו"ח בשם גוו"ר). והנה הלשון העיקר ''פוטר" משמע כטעם השני שהביא מעכ"ת, ועוד לפי שיטת האו"ז בתה"ד הביאו הרמ"א בסי' רי"ב דאם קדם ואכל הטפל צריך לברך עכ"פ שהכל ולהמג"א ברכה של עצמו דאין העיקר פוטר למפרע פי' בד"מ דמשו"ה צריך לברך דאסור להנות מעוה"ז בלא ברכה ולסברת טעם ראשון לא אדע לחלק בין אכילת הטפל קודם או לאחריו של עיקר, ועוד הא איתא בגמרא דף ל''ו בשותה שמן לרפואה ע"י ניגרין דהו"א דפטור קמל"ן כיון דאית לי' הנאה מיני' בעי ברכה ואיתא שם בתוס' דבשאר משקין דלית לי' הנאה מיני' לא בעי לברך וכן קיימ"ל בסי' ר"ד דהשותה מים שלא לצמאו רק לבלוע אומצא שלא יחנק לא בעי ברכה ובשאר משקין בעי ברכה כמ"ש המג"א שם וכן באחרונים וגמרא ארוכה היא מ' ברכות דף ל"ח במסקנת הגמ' כן להדיא עיי"ש בתוס' אלמא אע"ג דמשום תכלית אכילתו ושהייתו לא בעי ברכה דאינו אוכל ושותה משום הנאה רק משום רפואה או לבלוע אומצא מ"מ כיון דיש לו הנאה ממילא בעי ברכה וא"כ מאי שנא הטפל דאכל משום מתוק או שלא יזיקן העיקר מ"מ כיון דאית לי' הנאה בעצמות המאכל אמאי אינו בחיוב ברכה, ואח"כ טעם השני עיקר דהיינו משום פטור של ברכת העיקר וא"כ לענין מצוה ג"כ הכי הוא, וגדולה מזו במס' ר"ה כפאו ואכל מצה יצא או משום דמצות אצ"כ או משום דאכול מצה אמר רחמנא והא אכל וכן קיימ"ל בסי' תע"ה ומאי שנא כאן דאכל משום היזק גרונו לא יטעון ברכה ומשום היזק פרסיים הוא אכילה והנאה, ועיי' במג"א סי' כ"ד מ"ש בדברי רמ"א שפוסק באנסוהו לאכול אינו צריך ברכה ובא"ר תי' דאם כי הנאה הא מ"מ אין מברכין על הנאה אונס עיי"ש הביאו גם בפרמ"ג. ועתה באתי ע"ד פלפולו ע"ד הר"ן מ' סוכה מ"ש על הא דתנן אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה היינו ששותה פ"א אחר אכילה משום דהו"א היכא דשותה פ"א עם אכילת ארעי מחשב כקבע קמל"ן ומביא ג"כ דברי רש"י מ"ש כדטעים בר ב"ר וכו' פירשי' מלא פיו ושותה' וכתב מעכ"ת שלא ראה בשום פוסק הלכה זו, לא ידעתי מה זה הלכה מחודשת וכי סד"א לצרף שתי' עם אכילה הרי כלל גדול אוכל ושותה אין מצטרפין לענין יוהכ"פ דאין שיעורן שוה והר"ן ג"כ לא נתכוון לומר להשלמת השיעור כלומר שיהא ע"י שתי' יותר מכביצה דזה אין צריך להשמיענו רק בא להשמיענו דהו"א כיון ששותה ע"י אכילה זו דיהא נחשב השיעור כביצה אכילת קבע דדרך כל סעודה לשתות בתוך או אחר אכילה כמ"ש בסי' קע"ד דמה"ט אי"צ לברך על שום משקה בתוך הסעודה חוץ מיין דקובע ברכה פ"ע משום חשיבותו וזהו כוונת הר"ן ופירש"י וממילא אין כאן שום ראי' ולא קשה מ"ש מעכ"ת ממ' יומא ע"ט דבתרי גרוגרות ודלי של מים דחשוב ארעי דפשיטא דלא הי' דלי' של מים משום אכילת גרוגרת דאין דרך לשתות רק אחר אכילת פת דהוא עיקר הסעודה והוצרך לדלי של מים בלי גרוגרת לשתות לצמאו ולפי"ז לא קשה ג"כ מה שהקשה מעכ"ת בגמ' שם מהתירץ דאבע"א דאכל פת ארעי ''בהדי'" דאכילת פירות איך עושין קבע בפרט בבאין שלא מחמת הסעודה שטעונין ברכה לעצמן ומה שהקשה מעכ"ת האיך יפטר מבהמ"ז שהוא מה"ת ע"י ברכת עיקר שאינו רק מדרבנן זה ודאי צ"ע, ועכ"ח לומר רק כמ"ש מעכ"ת דמה"ת אי"צ ברכה באכילת טפל ורק מדרבנן ולענ"ד כראה בטעמי' כמ"ש בברכ"י בשם הרדב"ז במי שאכל כזית ושבע ממנו כגון חולי וזקן או שאכל מקודם ד"א ושבא ע"י כזית ונראה מדבריו דהוה מדרבנן כמ"ש בשע"ת סי' קצ"ז אות ב' ובא"ר מסופק בזה א"כ בנ"ד ונמנפש"ך אם הוא רעב באוכל הנטפל לא שייך לומר עיקר פוטר דכל עצמ' משום דבלא"ה לא הי' אוכל ובשהי' רעב מה ס"ד למימר הכי ועכ"ח שהוא שבע ומ"מ אינ' אכיל' בס' כמ"ש שם סי' קצ"ז הנ"ל ואז ממיל' אינו רק מדרבנן ושפיר אמרו רבנן לפוטרו ע"י ברכת העיקר דהם אמרו והם אמרו כמובן ושפיר ע"י ברכה אחרונה של העיקר נפטר דכן נראה מדברי ב"י דע"י ברכה אחרונה של העיקר פוטר ברכה אחרונה של הטפל, ובס' ברכת הבית שער ט' משמע דאם הפת כשיעור צריכה ברכה אחרונה, ומ"ש מעכ"ת בשם צורב אחד ששאל אותו באתרוג הקטן אם שיעור דכביצה סגי' בארוך וקטן או צריך להיות דוקא באורך ורוחב כביצה, כבר הביאו כן בשם שו"ת בית יצחק שמחמיר שצריך להיות באורך ורוחב כמו ביצה, ומ"ש מעכ"ת דיש להבחין ע"י משקל במאזנים, לא הבנתי בין למ"ד משום גמר פרי בין למ"ד משום הדר מה זה הבחנה הלא מצינו בכמה דברים דומם וצומח שאין משקלו שוה ופעמים הקל בטבעו נגמר והכבד לא נגמר וכמה מיני מתכות כן בטבעם יש גדול קל וקטן כבד כידוע ולא מצינו בחינה ע"י משקולות רק בדברים שוים כגון חיטים נגד