לבושי מרדכי על אורח חיים צא

הרי בפס"ר דלא איכפת לי' אינו רק מדרבנן כמ"ש בד' ע"ה וק"ג וכן ביומא ד' ל"ז ולדעת הערוך מותר לגמרי והנה לפ"ז תלה בדעת האדם אשר לו הספר כי אפשר בימים הראשונים הי' שכיח לעשות כן משום נוי או פאר או אפשר לאיזה סימן לספר א"כ אפשר לבעל הספר הי' ניחא לי' בגווי' שיהי' האותיות נכרים ונקראים והוה ניחא לי' ולפי"ז הי' מקום לחלק בין בעל הספר ובין דחברי כמ"ש בג"מ דף ק"ג לענין תולש בארעי דחברי והי' היתר יותר לאחר שאינו בעל הספר: ושוב הביא מע"כ דברי מג"א סי' ש"כ ס"ק כ"א עמ"ש המחבר דפ"ר הוא שכ' ולכ"ע חיובא ליכא ובמחה"ש הביא ע"ז דברי התוס' ד' ק"ו והקש' מע"כ היאך הוה לכ"ע דהא לשיטת רשיז"ל מ' שבת ד' ע"ה גבי פוצע החלזון דבלא איכפת לי' חייב בפס"ר והיא באמת הערה עצומה ע"ד מג"א ומחה"ש ומעל' פלפל בחכמה עפ"י דברי ק"ז מרן בעל חת"ס בד' ק"ג דלא אמר רשיז"ל אלא דוקא בפוצע חלזון דמשום חובל אתינן עלה וס"ל בד' ק"ו דלר"ש מקלקל בחבורה חייב גם במלשאצ"ל ולקושית התוס' מפ' הנחנקים יש לו שיטות אחרים שם אבל באמת במלאכות אחרות חוץ מחו"מ גם דעת רשיז"ל דבלא איכפת לי' פטור עכ"פ משום ולשל"ג, ומיושב סתירת רשיז"ל מד' ק"ג וד' ע"ה שעמד בזה ג"כ בהגה' רע"א ועי' בס' בן אורי ד' ע"ה שם כוון ג"כ לסברא זו, וא"כ שפיר כתב המג"א דשם גבי איסור סחיטה לכ"ע גם לשיטת רש"י ז"ל ליכא חיובא והיא נכון ומתקבל לדעת מג"א, אלא שראיתי בתוס' רעק"א בפ' ב"מ מ' שבת במתניתן המכבה את הנר עפ"י ר"ב מ"ש "מפני שעשה פחם שמתכוון לעשות פחם כדי להבהב ולדברי התוס' אי"צ לזה דאעפ"י שאינו מתכוון לכך כיון דהוה פס"ר דניחא לי' וא"כ עכ"ח צריך לומר דלרש"י ז"ל לא ניחא לי' בכך דילמא לא איכפת לי' שיהא נוח להדליק ועיי' בסי' רס"ד ס"ט דאי"צ להבהב רק ברמ"א מביא מנהג להבהב והי' מזה ג"כ ראי' לס' מרן חת"ס, או אפשר לומר מסתמא אמרינן דחס על הפתילה ולא ניחא לי' ולכ"ע היא, ולדברי הרה"מ פי"ב מה' שבת גבי צורף וגבי קיסם לחצוץ בו שיניו הביאה המג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו דבעשותו כלי היאך דלא מכוון ליכא מלאכה כלל ולא שייך בי' פס"ר הי' ומיושב קצת דשם ד' כ"א אמרינן דמשוי לי' מנא א"כ הוה דומי' דצורף כלי ומ"מ חשבו הרמב"ם לתולדה ונכבה וא"כ כמ"ש המ"מ סברתו לענין צורף הה"ד הכא וע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דצריך דווקא כוונה ממש כנלענ"ד, ועי"י בכ"מ פ"ז מה' שגגות דס"ל דפס"ר וגם מלשאצ"ל חייב לדעת הרמב"ם דס"ל כר"י וכמ"ש התוס' מס' יומא ד' כ"ז אבל הלח"מ דייק מדברי הרמב"ם בפ"א מה' שבת דדווקא במכוון למלאכה אז חייב אבל בלא מתכוון גם הרמב"ם מודה דפטור ועי"י במחה"ש סי' רע"ח במ"ש דברי רבני אברהם החסיד שהביא הכ"מ פ"א מה' שבת דאין מתכוון היינו שאינה מכוון למלאכה כלל ומשאצ"ל היינו שמכוון למלאכה אלא שאינה מכוון לתכליתה והקשה המ"א ז"ל גם לר"ש דס"ל מלשאצ"ל פטור ובלא מכוון בפס"ר מחייב והא הסברא להיפך דכאן לא נתכוון למלאכה כלל והתם מכוון למלאכה עכ"פ ותי' דכן הסברא דמחשבה מוציא מידי מחשבה וגריר מיני', וכיו"ב כתב הרא"ש לענין ברכה הובא במג"א סי' רס"ח ס"ק ג' ובאמת כן כתב הר"ן בשלהי ר"ה לענין מצ"כ כידוע וא"כ דברי הלח"מ אתי שפיר דלהרמב"ם דלית לי' האי סברא גם בברכה ומצ"כ ס"ל עכ"ח כקושית המחה"ש וכ"ז במכוון אבל באינו מכוון ניהו דהוה פס"ר כיון דהוה מלשאצ"ל ג"כ הוה לדידי' לפטור: והנה להלכה ולמעשה וודאי כדאי דברי מע"כ לסמוך אדנפשי' והא הגדולי האחרונים כמ"ש ש"ע תניא וכן מסקנת ת' חות יאיר בסי' ט"ז וכן מסקנת תו"ש בסי' ש"מ וכ"כ הא"ר להלכה ולמעשה ושכן נוהגין, ואפשר ליתר שאת יסגור הספר ביד שמאל דלא עדיף מאבוה דכתיבת שמאל אינה כתיבה, ידידו דוש"ת: ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ. בשולי המכתב עפ"י מ"ש להסביר דברי הרשב"א יש ליישב קושית רעק"א פ"ב מס' שבת מ"א שהקש' על פי' ר"ב ד"ה מפני שעושה פחם דמכוון לעשות פחם וזה פירש ג"כ רשיז"ל בסוגי' הגמר' והקש' הוא ז"ל דהא יש לפרש בפשיטות דמכוון לעולם לכבות מפני שחס על השמן או הפתילה אלא דאייר' בפתילה שאינו מהובהבת ומסתמא ניחא לי' שיהי' נוח להדליק יותר ולהבהיב ע"י כבוי זו וא"כ הוה פס"ר דניחא לי ולכ"ע חייב, ולדברי הרשב"א הנ"ל אתי שפיר דהא יש לומר דמייר' בכל הכבוי כגון שמסתפק מן השמן דקייל"ן דחייב משום מכבה עיי' ביצה ד' כ"ב בתוס' והרא"ש שם וא"כ לא עשה מעשה הכבוי בגוף האור אלא בגרמא ולדעת הרשב"א הנ"ל ולפי פרושו כיון שמכוון גם משום דחס על השמן או הפתילה וא"כ מכוון גם לד"א אין זה פס"ר לחייב עלי' וע"כ פירש' דווקא במכוון בהדי': ועוד י"ל פירש רשיז"ל עפי' מ"ש הרה"מ פ' י"ב מה' שבת דצורף כלי ע"י כבוי במים צוננים שפסק הרמב"ם דווקא במכוון לעשות כלי ופי' הוא ז"ל דלא שייך משום פס"ר כיון דעשיית כלי עי"כ לא חשבו מלאכה רק במכוון ובאינה מכיון ליכא מלאכה כלל וכמ"כ גבי קוסם לחצוץ שיניו דאם אין מכוון לכך ליכא בזה משום תיקן כלי ועיי' במג"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו שמבואר כך וא"כ ה"נ אמרינן בגמרא בפתילה שאינו מהובהבת דמשוי מנא דמודה ר"ש וא"כ משום עשיית כלי אתינה עלה וצריך כוונה דווקא ול"מ פס"ר כהנ"ל ומ"מ הוה משום מכבה דהא הרמב"ם צורף כלי ע"י מים חשבו לתולדה דמכבה, ואדרבה מכאן הוכיח הרמב"ם דינא ומיושב קושית הראב"ד ג"כ דלמא משום מכה בפטיש, ולהנ"ל אתי שפיר דהא כאן מוכח דהוה מכבה גם בעשיית כלי ודו"ק.