לבושי מרדכי על אורח חיים צ

לדחות מצות מילה בזמנו משום עונג שבויו"ט או שאר מצות כגון תפילין וכיו"ב. וכש"כ שאסור להתפשר ולהשוות עם בעל ברית לומר לו לדחות המילה דעכ"פ מחויב ומחייב לומר לו כי צריך לעשות כל תצדיקי' לבקש לו מוהל למילה בזמנו וכן אמרו האחרונים לענין תחומין עיי' במהר"מ שי"ק חאו"ח סי' ע"ר ער"א וסי' ק"י: א"ד דו"ש: ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ ברעזאווא. סימן נ"ח בהי"ת יום א' פ' וישלח תר"ס לפ"ק. מאלקי המערכות ישא ברכות כבוד הרבנו החו"ב מו"ה עזריאל ליטש ר"ב נ"י בפ"ב. הנני ע"ד אשר התפלא ע"ד כ"מ פי"ב מהל' שבת שהק' למה השמיט הך דטלית שאחז האור נותן מים מצד א' ולמה ונתיר להעמיד מחיצת הכלים. ותמה ע"ד וכי לא ראה דברי התוס' שבת דף נ"ז שמחלקים בין מחיצת הכלים דהוה הפסק בין האור למים ובין נותן לתוך הכלי דליכא הפסק כן ס"ל לחלק לר"ח ודאי שפיר חזי מדברי התוס' הנ"ל. אלא דצריך להעמידו על האמת כי הכ"מ הביא תמיה' זו בשם הרמ"ך והוא הי' עוד מן הראשונים כמ"ש שהביא' הרה"מ ג"כ כ"פ ולא על הרמב"ם סובב תמיהתו כי הוא הלא נקט דטלית שאחז בו האור להתיר' אלא על הרי"ף קאי אשר בפ' כל כתבי לא התיר בטלית רק לבשו ומפשיטו ואם כבתה כבת' אבל לא בנתינת מים ושם בדף ק"כ הגי' לפנינו אריא"ר טלית שאחז בו האור וכו' נותן מים מצד א' ופריך הגמר' מבריית' דרק לבשו ומפשיטו אבל לא ע"י נתינת מים ותי' שם דרב סבר כרשב"נ דמתני' ותו פריך שם מנ"ל דס"ל דגרם כבוי מותר לרשב"נ דלמא דוקא עור של גדי ע"ג שידה תיבה וגו' מפני שהוא אחרך ותי' מדר"י בסיפא אוסר במחיצת הכלים ש"מ דרשב"נ מתיר גרם כבוי א"כ חזינן דטלית שאחז בו האור בחדא מחת' מחתינהו אע"ג דכאן בהפסק וכאן בלא הפסק מ"מ לא חשוב רק גרם כבוי ומותר לרשב"נ וזהו שקשה על הרי"ף שמחלק ביניהם וכבר הק' כן הרמב"ן הרשב"א והר"ן ותי' דסתמ' דהגמ' ר"א דף מ"ז שמתרץ מתני' שם כרבנן נמי אתי' ושאני נתינת מים לתוך הכלי מפני שמקרב כבוי ובשם ר"ח משום דליכא הפסק א"כ ש"מ דיש לחלק כן גם גבי טלית שאחז בו האור לאסור' דהוה נמי בלא הפסק. אלא דהתוס' שם מחלקי' עוד בין טלית שאחז בו האור דאינו נופל להדי' לתוך המים או שאינו רק שלא תתפשט האור משא"כ נתינת מים לתוך הכלי שנופל להדיא לתוך האור וגם הוא מפני תכלית הכבוי וא"כ גם לר"ח יש להתיר לרשב"נ כן פירשו שם המהרש"ל ומהרש"א עיי"ש, וא"כ אין תמי' על הרמ"ך אם ס"ל כדעת התוס' הנ"ל ושפיר קשי' לי', ועוד כנראה שדעתו גבי טלית הטעם משום שאינו מכוון לכבות ורק דהוה פס"ר ומסיק שם בגמר' דף ק"כ דלייט עלה רב משום דאביי ורבא מודי' בפס"ר וא"כ פשיטא דאין לחלק בין הנושאי' ועוד הלא חיזק קושית' מנר ע"ג טבלא דמנער את הטבלא ושם ליכא הפסק והרי"ף נקט ליה להתיר' א"כ ש"מ דאין לחלק לפי"ד, ידידו"ש: ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ ברעזאווא. סימן נ"ט בהי"ת עש"ק דברים תרס"ט לפ"ק מאד יצ"ו. שלום אל כבוד האברך החריף ובקי בנש"ק מו"ה משה סופר נ"י בק"ק ערמיהאליפאלווא יע"א. בדבר מ"ש בספרי' אשר על הדתי הספר מכוונים אותיות לענין לפתוח ולסגור ביומא דשבתא והוא הפי' שהובאה במג"א סי' ש"מ בשם ת' הרמ"א סי' קי"ט ודעתו להחמיר וכן הביא דעות המקילים והביא מע"כ דעת הט"ז שמשיג גל הלבוש שהפריז על המדה לחייב חטאת על הפתיח' משום מוחק ועל הסגירה משום כותב, וכ"ת הקשה ע"ד הט"ז מ"ש להתיר משום דאינו מכוון לכתוב רק לסגור הספר והא הוה פס"ר וע"ז סדר כ"ת השיטות הנאמרין בענין זה אחת לאחת וכן בת' הרמ"א כ"כ דאין להתיר משום אינו מכוון דהוה פס"ר ולמען שלא יהי' דברי הט"ז כדבר תימא אפשר לומר ע"ז ע"פ מ"ש בחידושי הרשב"א מ' שבת ד' ק"ו ע"ב במ"ש במתני' לנועל את ביתו לשמרו ונמצא צבי שמור. וידוע פירש הרמב"ן והר"ן ושאר מפרשים אבל הרשב"א הביא בשם הירושלמי דהפי' בפשיטות דאם נועל את ביתו לשמרו וזה כוונתו מותר אפי' יודע שהצבי נצוד עי"כ כיון דכל כוונתו רק לשמור ביתו והר"ן השיג עליו דהא הוה פס"ר וביאר בש"ג דס"ל להרשב"א דכל היכא דמכוון לעשות דבר א' אע"פ שנעשה מלאכה ג"כ למ"ד פס"ר אסור מ"מ מקרי אינו מכוון. וקשה לצייר ולהסביר סברא זו דהא ברוב המקומות כן כגון בד' ע"ה ד' ק"ג קי"א ק"כ וכן בשאר המקומות, ואפשר לומר דוודאי אם עשה המלאכה בידים ממש כגון אם הי' צודה הצבי בידים אע"ג דהי' מכוון ג"כ לד"א וודאי שייך בי' פס"ר אבל הכא שאינו רק נועל הבית ועי"כ נצוד הצבי אלא שזה הצידה ג"כ כמ"ש במתני' צבי לבית וכיון שפעולה זו מכוון ג"כ לד"א וודאי בזה אמרו הרשב"א וכסברת הש"ג הנ"ל משא"כ בכל המקומות הנ"ל שעושה המלאכה בידים ממש ע"כ חשוב מ"מ לפס"ר וא"כ ה"נ בפתיחה וסגירת הספר שאינו עושה כתיבות האותיות בידים וממש ע"כ לא חשוב אפי' לפס"ר כיון שאינו עושה הפעולה בגוף שלהם כי אם בדפי הספר וע"י פתיחה ונעילה שלה נעשים עלה של ספר האותיות מחיקה ולהיפך בכתיבה א"כ דומי' להך דירושלמי בצידת הצבי שאינו כפס"ר במכוון רק לפתוח ולהסגיר הספר ומ"כ כתב דהט"ז עכ"פ יפה כתב כי הלבוש הפריז על המדה לחייב חטאת דהא לדעת