לבושי מרדכי על אורח חיים עה

כנ"ל ואם תקש' על סברא זו ממה דפסקינן ביו"ד סי' ק"ג וסי' צ"ד בקדרה שאינו ב"י אם בשלה בה מים בתוך מעל"ע שוב צריך להמתין מעל"ע ולחד דעה לינת לילה עכ"פ והטעם בב"י משום דהמים נעשה כנבלה מבליעת אסור וא"כ שוב בלעה הקדרה מהמים שנעשה נבלה בתוך מעל"ע. אינ' קשה דשם כיון דחשבינן המים כנבלה מטעם שבלעה אסור ובליעה זו מיטעם הוה וכיון נעשה עי"כ נבלה חשבינן המים גופ' שיש להם טעם מעצמן משא"כ הכי דהטעם של בשר אינו אוסר כיון דהוה דבר יבש. ובלא"ה הקשה השיך סי' צ"ד ס"ק כ"ב אהך טעמי' דהא הטור וב"י וכמה ראשונים ס"ל דל"א חתיכה נ"נ רק בב"ח ועיי' בכו"פ סי' צ"ד בסופו והדברים נכונים: ועתה נבא לענין נדון זה אם צריך לנהוג כמנהג האבות ואם יש להם התר' עפ"י פתח וחרטה ישנו מחלוקת גדולה בין האחרונים. ובפר"ח או"ח סי' תצ"ו קונטרס מיוחד בכמה כללים ודעתו להקל בכמה דברים א' נגד דעת מהרשד"ם בת' סי' ונ' דס"ל אם נהגו במנהג כדעת א' מן הפוסקים אין להם התר' וכמ"ש המג"א ג"כ סי' תקנ"א והוא ס"ל דיש להם התר' והיינו רק כמו חד בדרא בזה"ז שבידו להביא ראיות נגד דעת המחמירי' עיי"ש ובת' דברי חיים לענין אווזות המפוטמים וכן בת' אבני צדק יו"ד סי' צ"ג דאין להם התר' משום דקבלו עליהם כדעת הפוסקים המחמירים. ובת' דברי חיים סי' ט"ל עוד מחלק האיך היתה הקבלה אם משום חומרא בעלמא ופרישות או כדעת הפוסקים ועוד מחלוק' הפר"ח ושאר אחרוני' אם מנהג שיש משום גדר וסייג אי מהני התר' דביו"ד סי' רי"ד פוסק כדעת הרא"ש פ' מקום שנהגו דמהני התיר' ובסי' רכ"ח סעיף כ"ח פוסק כדעת הרמב"ן ורשב"א וריב"ש דלא מהני התר' ועיי' בחת"ס או"ח סי' קכב שמתרץ קושי' הפר"ח בכמ' אנפין ועי' בחות יאיר סי' קכ"ו דדעתו דתלי' במקום אשר שם נקבע המנהג דאז אין כאן התר' לא להם ולא לבנים והיינו טעמי' דבני ביישן בפ' ינקום שנהגו דלא מהני התר' ועי' בת' זכרון יוסף סי' י"ד ח' יו"ד מ"ש עלי' ולענין אי מהני התר' לבנים ג"כ דעת הפר"ח דמהני התר' והיינו אם נהגו כמנהג אבותיהם לעשות או שאבותיהם הנהיגו לנהוג כן אבל אם לא הנהיג' ולא קבלו עליהם לעשות כן אי"צ לנהוג כמנהג אבותיהם ועיי' בת' חת"ס סי' הנ"ל ובת' ד"ח סי' מ"ח וה' אבני צדק סי' צ"ג. ואחר אחרון אני בא בת' מהרמשי"ק או"ח סי' רמ"ט בשאלת בחורים שלא אכלו אצל אבותיהם שטאפשמאלץ ובבואם לישיבה שאוכלים שם ואין מוחי' בידם לנהוג כחומר' שיצאו משם ועי"ש תשובה ארוכה ומסיק להתיר' דאין כאן משום מקום גורם כדעת הפר"ח רק כיחידי' שקבלו וגם לא שייך שהנהיגו בניהם לעשות כן רק כיון שסמוכי' לשלחן אביהם ממילא הי' הדבר שלא אכלו רק מפיטער שומן. ועיי' במג"א סי' תס"ח סק"ד וצ"ע כי לפ"ד פסקי ש"ע מסי' רי"ד וסי' רכ"ח בפשיטות מתיישבי' דבסי' רכ"ח אייר' במנהג חשוב עפ"י ת"ח כמ"ש התוס' והרא"ש בפ' מ"ש ועי' במחה"ש ואפשר דזה כוונת חת"ס סי' קכ"ב הנ"ל. (ועי' לקמן סי' נ"א): ועתה בנ"ד צריך לידע בנפשי' אם אביו הגה"צ ז"ל הנהיג הבנים לעשות כמנהגו ודאי יש בזה משום אל תטוש ת"א והכי כול' חומר' אית בי' משום סייג וגדר וגם דהא יש פוסקים האוסרים ולא מהני התר' אלא שי"ל לפימ"ש לעיל דבדיעבד מותר הבשר כדעת אגוד' בסקט"ל א"כ י"ל כי האבותיך הגז"ל רק מפני הרוטב שהוא לח נהגו שלא לחמם כלל ורק ע"י הטמנה מפני הרוטב לכבוד ש"ק וא"כ יש לך להתיר בדיעבד לאכול הבשר וא"כ תוכל לבקש מהם כי כבדך יעמידו על התנור בשר צלי קדר (בראטען) וזה ודאי מותר לכ"ע ע"י הפסק דף הנ"ל. וגם כי ספיק' דרבנן הוא כמ"ש בחות יאיר סי' קכ"ו הנ"ל וכן בת' דברי חיים דילפית' מאל תטוש ת"א אינו רק אסמכת' וא"כ לענין הבשר י"ל לכ"ע אין פוסקים לאסור אבל המרק ורוטב לא מצאתי מקום להתיר באופן אם הנהיג משום קבלת האבות ולא כנידון דהמרמשי"ק: או"נ דו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ. סימן מ"ה שלמא רבא לכבוד ונר ידינ"פ הרב הגאון המפורסים מו"ה אברהם אליעזר זאב אלט ני"ו אבדק"ק קאבערסדארף יצ"ו. הדר"ג הקשה לדעת הרמב"ם בפ"י מה' שבת לפי"ד הלח"מ בהבערה ואין צריך לאפרה ורק לבשל אינו חייב רק משום מבשל ולא משום הבערה א"כ קשה ממ"ש בפסחים מ"ז וביצה י"ב גבי המבשל גה"נ וכו' ה' לאוין וחשוב שם הבערה ובשול ולדעת הרמב"ם הנ"ל אינו חייב רק משום מבשל. ולענ"ד היה אפשר שהבעיר מקדם משום שצריך לאפרו אלא דהא אי אפשר לבשל בלא הבערה משו"ה פסיק' לי' לחשוב בשול והבערה לשנים. אלא באמת אי"צ לדחוק ולשנינא ומחוורת' דמילת' עפ"י דברי הירושלמי פ' ב"מ שם פלוגת' דתנאי תנינ' המבעיר לבשל חד אמר חייב משום בשול והבערה וכו' ור' יוסי שם פליג דאין חייב רק משום בשול ופסק הרמב"ם כר"י ובריית' הנ"ל כמ"ד דחייב שתים. ועיין במגן אבות בראש הספר שבאר דברי הירושלמי אמת לאמיתו: והנני ידידו"ש באהבה. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ ברעזאווא. סימן מ"ו ב"ה אול"י ה' ד' דחנוכה תרע"א לפ"ק מאד יצ"ו שוי"ר לכבוד הרבני המופלג החרוץ מו"ה חיים ראטה נ"י מסערענטש. מ"ש מעלתו ע"ד אשר בקידוש' רבה המנהג לאכול אחר קידוש מיני מזונות להיות