לבושי מרדכי על אורח חיים עד

והגר"א. לא זכיתי להבין מה מועיל הדף לענין אסור בשול דהא פשוט לכל דתולדת האור כאור כמ"ש בכמה משניות מס' שבת פ"ג אין נותנין ביצה בצד המיחם. המיחם שפנהו ל"י לתוכו מים וכיו"ב והפסיק דף לא מהני רק לענין היכר משום תחילת שהיי' בשבת ומשום גזרה שלא יחתה בגחלים כמ"ש המג"א סי' רנ"ג ס"ק ל"א הנ"ל. והנה בת' בית אפרים סי' הנ"ל תירץ קושי' הט"ז בטוב טעם דמ"ש דהגוי מכוין גם להחם התבשיל ויש בו משום בשול דהא סתמא מעמידים הקדרות שיחמו ולא צריכי' שיגיעו לבשול יד סולד' והא ביד ישראל לסלק הקדרה רק בעודן חמים שראוי' לאכול ולא יגיעו לבשול א"כ מהיכ' תיתי' דהגוי יכוון דוקא לבשול וא"כ שוב אפי' מגיע' לבשול ס"ס אין כוונת הגוי לזה דכל עצמ' אי"צ לכך והיא סברא נכונה. אלא דזה שייך במדינת פולי' וכן גלילות אלו שנוהגים לשתות קאפפע או טהע כאור הבוקר לפני התפלה או באמצע היום שלא בקביעות הסעודה דסתמ' אי"צ רק לחמם עד שלא יגיע לבשול. וכן אני נוהג בזה לבד במעט קאפפ לפני תפלת שחרית כי מהידוע שצורך גדול הוא להכן. וקודם הסקת התנור וע"י גוי ובהפסק דף ודאי יש לסמוך ע"ד בית אפרים מבלי חשש' אבל במקומות שנוהגי' לחמם לסעודת שחרית וצהרים בכל התבשילי' שהם לסעודה קבוע לא שייך היתר הנ"ל כי לפני אור הבקר מעמידים שם הקדרות ומסיקים התנור וידוע להם כי ע"ד שעה ושתיים לא יבאו לידי סעודה מפני סדור התפלה א"כ פשיטא ופשיטא להם כי עד זמן ההוא ודאי יבאו לידי בשול כ"פ עד שיוכרח לשנות מקום התבשילי' הולכה והובאה שלא ישפכו ע"י רתיחותין כידוע. מכש"כ מה שעושים ע"י ערמה לסעודת הצהרים שמניחי' לקרר התנור ואז מעמידים הקדרות ושוב מסיקי' התנור וערמה כזו ודאי אסור אפי' בדרבנן כמ"ש במס' שבת דף קל"ט ע"ב דדוקא בת"ח מותר להערים בדרבנן. וכתב במג"א סי' של"ט ס"ק י"ג דבזה"ז דליכא ת"ח אסור להערים אפי' בדרבנן: והנה לדינ' מי שמחמיר כדעת האוסרי' וכש"כ אם נעשו כמו שאמרנו מהו לענין דיעבד לאסור התבשילין. והנה במג"א סי' רנ"ג ס"ק ט"ל הביא בשם האגודה מעשה בשפחה שהטמינה התבשיל משחשכה ואסרו התבשי' שהי' צונן והתירו הבשר שהי' ראוי' לאכול צונן. ובפרמ"ג הוסיף בתתיר' דהתבשיל שהוא לח יש בשול והבשר שהיא דבר יבש אין בו בישול. וגם ראוי' לאכול צונן אלא דהקש' לנפשי' דהא הרוטב נבלע בבשר ועד"ז חידש די"ל מעשה שבת לא נאסר בתערוב' רוב היתר דהא רק משום קנס לאסור בדיעבד וכמ"ד לענין חמץ שעבר עליו הפסח דבתערובות לא קנס ר"ש וע"ז קאמר שוב דהוה בורכי' דהא בסי' שי"ח הוב' במג"א דעת הרשב"א דמבשל בשבת אפי' קדרה צריכה הגעלה והא ודאי יש רוב במה שמבשלי' אח"כ בחול עיי"ש במ"ש עוד. ולענ"ד י"ל במ"ש המג"א סי' שי"ח ס"ק מ' דבדבר יבש דאין בו משום בשול אפי' אם עתה יהי' נמח' ע"י חום ויהי' כמו דבר לח מ"מ דיינינן לי' כמעיקר' דדינו כדבר יבש ואין בו משום בשול כמ"ש רש"י ז"ל במס' שבת דף קמ"ה בתרנגולת' דר"א גופ' שהי' נמח' מאליו ומ"מ לא שייך בי' משום בשול אחר שכבר נתבשל. וא"כ בנדון זה ג"כ דהא טעם הרוטב אין בה אלא טעמ' דבשר עצמו והיא היא שנמחה מן הבשר דהי' מעיקר' יבש ואין לחוש רק משום המים שע"י נעשה רוטב והא מים לבד לית בי' טעמ' כלל כמ"ד בחולין דף צ"ז בביצה טמאה שבשלו עם ביצות טהורות דאינו אוסרות דכמי' ביצ' בעלמא ועיי' ביו"ד סי' פ"ו א"כ מדמינן טעם היוצא מביצה שאינו רק כמים א"כ משמע להדי' דבמים ליכא טעם וכמו שעינינו רואות שאין בהם טעם מוטעם. וא"כ י"ל דאפי' באינו מינו כמו בבשר כיון דליכא טעמי' בטל ברובא ועי' בכו"פ סי' פ"ו הנ"ל ס"ט דבטל עכ"פ בעשרי' ול' ועי' בט"ז ופר"ח סי' ק' גבי גיד הנשה שנמוח לדידן דס"ל אין בגידין בנו"ט כי מדינ' אפי' בא"מ יתבטל ברוב כיון דליכא בי' טעמי' לעולם לא שייך אפי' למגזר כמ"ד גבי מב"מ בלח דגזרי' אטו שלב"מ דשם שייך עכ"פ טעמא באינו מינו אבל הכא לא יבוא לעולם לידי נתינת טעם וא"כ ה"נ במים בעלמא והא דקיי"ל במס' ע"ז וביו"ד סי' קל"ה דמים ביין בנו"ט היינו בלח ויין דאיכ' הרגשת טעם מעט וגם פשיטא דבמעט יין ליכא טעם כלל ואדרב' קיי"ל כרב' כל חמר' דלא דרא על תלת. ועכ"פ בטח כי בבשר שבלע בו הרוטב נגד המים שבו ודאי איכ' כ"כ עד שכא נרגש בו טעם מים כלל. וזה אצלי דבר חדש בעזה"י כי בזה יובנו ג"כ דברי הגמר' במס' ביצה באשה ששאלה מחברת' מים ומלח דפריך בגמ' דיבטל המים ומלח לגבי עיס' ומה פריך דהא הוה מין בשאינו מינו ובל"ס ליכא ששים בעיס' דא"א ללוש במים מועטים כ"כ וע"כ פשיטא להו דליכא טעם מים כלל אע"פ שהעיס' מיתקן בכך מ"מ ליכא טעמ' ועיי' בפרמ"ג סי' שצ"ז מ"ש דשאני תחומין דלא שייך חיך אוכל יטעם וראוי' להתבטל כונו יבש ומסוגי' הגמר' והמפרשי' לא משמע כן ולענ"ד כמ"ש דאין בזה טעם כעיקר דליכא בי' טעם מים אלא די"ל כמ"ש בעל המאור בר"פ אלו עוברי' בהני ד' מיני מדינ' דלית בהו משום טע"כ דנשתנו טעמן ואין בהם טעמן דמעיקר' ובפרט במים איכא למימר דבעשר חלקים בשר ודאי לית בי' טעמ' ופשיטא דבבשר לא נבלע יותר א"כ שוב י"ל דהיינו טעמי' דהאגודה שהתי' הבשר ולא חששו משום בליעת הרוטב, ומה שהקשה הפרמ"ג מדברי הרשב"א שהובא במג"א סי' שי"ח מתורץ בפשיטות דהכלי שבשלו בו ממש באסור דמסתמא איירו בתבשילי' בשר וירקו' ושאר דברים דודאי אית בי' טעם ממש ולא שייך בי' בטול ברוב ע"כ מצריך להו הגעלה כנלע"ד בטעם התיר הבשר אפי' הוחם ברוטב דכל עצמ' הוה דבר יבש כמו שאמר המג"א סי' שי"ח ס"ק מ' הנ"ל וטעם המים כבר נתבטל מכל כל בין בטעמן בין ברוב בשר