לבושי מרדכי על אורח חיים סד

לידו ואי משום דלא גזל בהדי' הא תלי' בפלוג' שהביא המג"א סי' תרמ"ט ועי' בשעה"מ פ"ח מהל' לולב, והמג"א והטו"ז לא הקשו על הלביש אלא בדבר שלא נעשה עבירה ביד ישראל כלל, ובלאו"ה תימ' שלא הזכיר דבריהם: וראיתי למעל' מה שנסתפק מי שיוצא ידי קדוש ע"י אחר ולא טועם אם מברך על שאר משקים שרוצה לשתות. והנה לא אדע מקום להכניס בספק זה דוודאי מברך דהא ברכת היין לא שייך כלל לשאר משקים כמ"ש בגמ' ברכות פ"ק היכא דנקט כס' דשיכרא עי' בסי' ר"ט ואין היין פוטר לר"ח רק משום דשאר משקים המה טפילים לו כי היין עיקר לכל המשקים כמ"ש הרא"ש במס' ברכות פ' כ"מ לכן מהני קביעות לשתיי' לפטור כל שאר משקים ועי' בב"י סי' קע"ד בשם הרשב"א והמרדכי דלטעמי' משום קביעות לשתיי' ועי' בטו"ז קע"ד סק"ב ובדגי"מ שם ועי' במג"א סי' ר"ו סק"ז וסי' ר"ח ס"ק כ"ד היוצא מדבריהם שעיקר הפטור משום קביעות לכן נסתפק במרדכי בזה ועי' בסי' רי"ג, ומעתה כיון דזה אינו שותה יין כלל ע"י מה יפטור המשקי' וכי ברכת היין יפטרנה דלא קאי לשאר משקים כלל ואם משום קידוש דעושה קביעות משום מצוה לא עדיף משאר קביעות וכי מי שקובע עצמו לשתות ויברך על היין לא יברך על שאר משקין בהקדימ' לשתותן ואדרבא אז י"ל דגם על היין צריך לברך משום הפסק כש"כ זה שלא טעם ואם דעתו שלא לשתות יין כלל א"כ גם על היין אם נמלך לשתותו צריך לברך דבנמלך אפי' שתה צריך לברך על כל כוס כדקיי"ל סי' קע"ד. ובל"ס כי עיקר ספיק' משום דיוצא ידי קדוש עי"א והוא טעם הוה כטעם השומע ג"כ אלא דזה אינו דכך הוא הדין שאין היוצא ע"י שמיע' צריך לטעום מכוס קידוש רק המקדש די' כמ"ש סי' ער"א דיצא עכ"פ ידי קדוש על היין אבל לא מברכת הנהנים והלא הדבר מבואר במג"א וט"ז סי' יקס"ז מ"ש על דברי הרוקח שהביא הרמ"א דלגבי שומע אין חשיב הספק וצווחו עלי' דמי עדיף השומע מהמברך בעצמו והביא המג"א דברי תוס' ערבי פסחים ושם באותן ב"א ששמעו קדוש בביהכ"נ דלרב ידי קדוש יצאו ולא ידי יין דשנוי מקום הוה הפסק ולר"י אפי' ידי יין יצאו ופי' התוס' דלר"י ג"כ דוקא אם שתו עכ"פ בביה"כ אבל בלאו"ה בין ברכה לטעימה פשיטא דהוה הפסק וצריך לברך משם ראי' דגם גבי קידוש דינא הכי דלא חשיב טעימת המברך כטעימת השומע. אלא שבנ"ד פשיטא דגם הרוקח מודה דדוקא שיחה ושאר דברים לא חשוב לי' הפסק אבל יין שיפטור ע"י שאר משקים פשיטא דלא יפטרנו בהקדימן לשתיי' דברכת היין לא שייך כלל לשאר משקים ורק ע"י קביעות ועיקר פוטר הטפל והאיך יקדים הטפל לעיקר, ובדיוק נאמר "פת" פוטר כל מיני מאכל חייו' פוטר כל מיני משקים ועי' בס' חיי אדם בה' ברכות שפליג ע"ד מג"א בסי' קע"ד וס"ל דקדוש על היין אינו פוטר שאר משקים. ולצאת ידי ספק דעתי שיכוון שלא יפטר שאר משקים ויברך מקודם על הצוקער שיפטר בברכת שהכל שאר המשקי' וכן נוהגין המדקדקין ועי' בנשמת אדם כלל ב"ה סי' ו'. אח"כ ראיתי בתשו' יד יצחק ח"ב סי' נ"ד שנשאל כיו"ב והשיב ג"כ כמ"ש עי"ש שהביא מדברי חו"ד בסדר"ח ודברי' ברורים: הדו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ. ב"ה בראזאווא תרנ"ב לפ"ק. שלום שמו ושלם משנתו שלם במדות ה"ה כבוד ידידי הרב הגאון הגדול מו"ה שלום קוטנא אבדק"ק אייזענ- שטאט נ"י וברכה לראש ידידי חתנו הרה"ג מו"ה ישעי' פירסט נ"י' אבדק"ק יראים בטירנוי (וכעת הוא רב בשיפשוהל בעה"מ וויען). אחרי מבוא דרך ברכת הודיי' במודי' דרבנן מאשר ענותנותו הרבני בהעלות זכרונות טובות בימ' דעביד יומא טבא לרבנן כעובדא דר' יוסף במצווה ועושה שכחו גדול בכפליים אשר משם ראי' מהרש"ל בב"ק דצריך לעשות סעודה ויו"ט לב"מ, וי"ל דלא מצינו יו"ט והודאה רק על העבר כמ"ש הר"ת בסו"פ ר"א דמילה מס' שבת לענין ברכת הודיי' אבל על העתיד לא שייך הודאה וא"כ ר"י דסבר מעיקרא דכל המצות שעשה הי' באינו מצוו' ועשה ואינ' שכרה כמו מצווה ועושה להכא מאן דא"ל דלא כר"י ואדרבא חייב במצות אם כל המצות הי' במו"ע ונכפל שכר' מעיקר' לכן עביד סעודה ויו"ט על העבר משא"כ בב"מ ואפשר דאשו"ה המצוה על האב שיהי' מוחנכ' שהוא מצוה מדברי קבלה חנוך לנער עפ"י דרכו וזה תכלית גם כי יזקין וגו' וכיון שזכה והגיע לזמן הזה נמצא שהי' חנוכי' לתכלית הנרצה והי' מצווה ועשה לחנכו. וק"ו ב"ב של ק"ו בבני בנים שהבטיחנו כי לא ימיש מפיך ומפי זרעך וגו' שמחזיר התורה לאכסני' וכאלו קבלה מהר סיני. ובעזה"י בטוחים על העתיד כמו על העבר המהפך לעתיד יומא טבא וטבא להוי ואשרי שלו ככה הדר"ג זכה וזיכה עד סוף כל הדורות מראש הררי קדם מגזע תרשישים למד וקיים והודעת לב"ב ואפי' למ"ד לבניך ולא לבנותיך הא איהו אית ליה מס' קידושין דף ל' דרשא דלבני בניך דהו' כבנים: ויען כי זכיתי לחביבותי' דמר והואלתי לדבר עוד מילין במילא דברכת' ברוך שפטרנו וגו' והוא ממדרש מפרשת תולדות על קרא דויגדלו הנערים ושם בלא שם ומלכות וטעמ' נלע"ד דהא פליגו הב"ח והלבוש בפי' שפטרנו לדעת הב"ח שהביא המג"א סי' רכ"ה שנענש האב בשביל שלא חנכו ובלבוש פי' איפכא עיי"ש. ולענ"ד הדבר מפורש במדרש הנ"ל כדעת הב"ח אלא בפי' מענשו נראה