לבושי מרדכי על אורח חיים סא

התקנה זכר למקדש ומעתה אם במקדש שייך ג"כ מ' לכם הה"ד במדינה ואם לאו כש"כ במדינה כמש"כ הרמב"ן לפי האמת מסברא דבעיקר לקיחה דוק' הי' ג"כ במקדש והתוס' ונאנו בזה לומר מסברא לחלק בדאורייתא אם לא דמוכח מקראי לכן שקיל וטרי' בי' אם יש מקום לומר דמ' לכם דווקמי' כתיב קאי רק ליום א' משא"כ מ' הדר אם גם מצות ולקחתם דדרשינן מניה לקיחה לכל או"א נימא דסגי בלקיחה אחד בשביל כולי ובתיר' דס"ל דעל יו"ט ב' דרבנן ומתקנת ריב"ז אז שפיר נראה להם לחלק בדרבנן סברא דבעיקר לקיחה עשא' זכר למקדש ובזה מתיישב נמי מ"ש בכ"ת דנימא באמת דבין מ' לכם ובין מצות לקיחה מה"ת אין ביו"ט ב' במקדש ורק מדרבנן דאם מה"ת סגי בלקיחה א' בשביל כולו ולהנ"ל אתי שפיר. דא"כ הוה מצוה דרבים ולא שייך בי' טעמ' דמהב"ב כהנ"ל. ומה תיר' בגמר' משום ר"י דפסול משום מהב"ב ואין לומר כיון דחכמים תקנו לקיחה לכל או"א שוב לא הוה מצוה דרבים מדרבנן עכ"פ זה אינו לפימ"ש המפרשים דטעמי' דר"י דגם במצוה דרבנן אית בי' משום מהב"ב אע"ג דמסברא הי' להקל דכהגוו"נ בדיעבד לא תקנו (עיי' בכת"ס סי' צ"ח) הוא מס' הרמב"ן והרא"ש דאדרבא במצוה דרבנן שאין עלי' חיוב כ"כ יש נאוץ יותר להתפיס בדבר כעין על המצוה שמוטלת עלי' מה"ת וכ"ז בעיקר מצוה שתקנו חכמים אבל אם מעיקר המצוה בין מה"ת בין מן התקנה לית בי' משום מהב"ב דהוה מצוה דרבים ורק ע"י תקנת חכמים דלקיחה לכל או"א יהי' נולד מזה מצוה דיחיד וא"כ שייך בי' מהבב"ע בזה ודאי לא שייך סברת הרמב"ן הנ"ל כמובן, ושוב הדרינן לסבר' דע"י תקון דרבנן לא יעשה מזה מהבב"ע בדיעבד אלא עכ"ח דולקחתם אכולי יומא קאי ובין מה"ת בין מדרבנן והוה רק עשה דיחיד ושייך בי' שפיר טעמי' דמהבב"ע, ועיין בת' חת"ס או"ח סי' קס"ב: אלא בנדון שאלת הלכה זו לא מהבב"ע בלבד אתינן עלי' אלא דתלי' באשלי רברבי ה"ה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מה' ברכות אהא דתנן בפ' ג' שאכלו אכל טבל אין מזמנין עלי' ובגמר' אפי' טבל ומדרבנן וסברת הרמב"ם הה"ד דאין מברכין עליו דאין זה מברך אלא מנאץ והראב"ד חולק דרק לענין זמון אינו חשוב קביעות כמו א"ז לפירות אבל מ"מ מברכין על אכילת איסור ודעת הרא"ש שם כהראב"ד והא דאמר ראב"י פ' הגוזל גזל סאה וכו' אין זה מברך אלא מנאץ הוא רק שאין ברכתו אלא נאוץ אבל מ"מ מברך ובב"י או"ח סי' קצ"ו הביא דעת רש"י ופהר"י והרשב"א כשיטת הרמב"ם ועוד הביא חבילות ראיות מהתוספ' והירושלמי דאי"מ על אכילת אסור אפי' בדרבנן וכן ונשמע מתניתין דמ' דמאי פ"א מברכין עליו מזמנין עליו ומשמע דוקא דמאי דקיל משאר אסור דרבנן ועיין בתוס' יו"ט שם. וכן פסק בש"ע והסכים עליו בט"ז ומג"א ועיי"ש בפרמ"ג לדעת הש"ע אפי' בשוגג אי"מ דלא כט"ז ומחלק שם בין אכילת אסור במקום סכנה כמו בסי' תרי"ח דמברכין דשאני שוגג דמתחרט בלבו וגם עכ"פ מחויב קרבן וגם בלא דעת נפש וגו' ועיין בחדושי חת"ס בסוגי' דהוכיח מהירושלמי מס' שבת דגם בשוגג שייך מה"ט מהבב"ע. ועיין ריט"א מס' ברכות פ"ח ובת' חת"ס או"ח סי' כ"ב וא"כ במה יצא ידי קדוש על כוס סתם יין דעיקר הקדוש הברכה על היין כמ"ש קדושה רבה ומשום עונג במקום סעודה ובאיסור כזה לא תקנו בו ברכה כלל וברכתו לבטלה ואדרב' צריך תשובה על הברכה ג"כ. ועי' במג"א סי' ר"ט דבברכה לבטלה גם השומעים לא יצאו ושוב הביא בבאר היטב ת' באר עשק דמי שמקדש על סתם יין יוצא ידי קדוש דברכות מתקנה קדמוני' הוא קודם איסור סתם יין וכבר צווחו עליו בת' יעב"ץ סי' מ"ה וישתקע הדבר, ועיי' בת' מהרי"א או"ח סי' ק"ס שהסכים ג"כ דאין כאן קדוש כלל ודעתו שם ג"כ דבמצוה דרבנן ואסור דרבנן וגם שוגג אית בי' משום מהבב"ע ועיי' ת' נטע שורק סי י"א. ולענין הלכה הא דעת הרא"ש בברכות דמסתברא לי' כשיטת הראב"ד משום דפי' הך דראב"י אין זה מברך אלא מנאץ דמ"מ מברך ואנן קיי"ל בסי' תרמ"ט דאם קנה דבר בקנין ד' מיני' דלית בי' משום מהבב"ע כדעת הרמב"ם והר"י בתוס' מ"מ לא יברך עליו וכן בה' ר"ה לענין שופר ומגילה הכי קיי"ל ועוד אפשר לומר דגם לדעת הראב"ד דס"ל לענין זמון דוקא דבעי קביעות וא"כ הי' מקום לומר כן גם לענין קדוש לפימ"ש בע"פ דבאו ונקדש הוה קביעות וכן לענין ישיבה בשעת קדוש ס"ל להמרדכי דכן עיקר משום קביעות אלא דבעמידה נמי סגי' דהמצוה קובע' ועיין בסי' רע"א בדעת הרמ"א לישב בשעת הקידוש אלא דבזה צריך עוד לבחון אם יש לדמות זל"ז ועכ"פ שיטות תשובו' האחרונים אשר ראיתי מדבריהם משמע להדיא דלא יצא. ודאי מן המובחר להוציא עצמו ע"י אחר שלא קידש עדיין, אח"כ בא לידי ס' שו"ת חסד לאברהם אשר נשאל שאלה זו לפניו. והשיב שלכ"ד אלא דיוצא ולא הוה משום מהבב"ע דאינו רק הכשר למצוה כלומר ברכת ושתיית היין וכמו גבי שופר ומגילה דקיי"ל באו"ח סי' תקפ"ו וסי' תרצ"א דיצא ולא הוה מהב"ב דאין גזל בקול כלומר דעיקר מצוה השמיעה רק שצריך לשמוע הקול משופר ומגילה ואינו רק הכשר למצוה וזה פירש הירושלמי עיי' ברמב"ם בפ"א מה' שופר והרה"מ שם וה"נ עיקר המצוה האמור' של הקדוש והיין אינו רק הכשר למצוה ולענ"ד היעב"ץ ות' מהרי"א הנ"ל נשמרים מזה שהזכירו דנקרא קידוש רבה כלומר דאינו שם אמירה אחרת של קידוש רק הברכה על היין וא"כ ודאי זה עיקר הקידוש כלומר הברכה והשתי' א"כ ודאי דלא יצא וכי נימא דבקידוש של שחרית לא יצא ובקידוש של ליל שבת יצא אתמהה יציבא בערא' וכו'. ועוד דיש בכלל מאתים מנה דודאי כמו בשחרית