לבושי מרדכי על אורח חיים נח

נחלש ופג טעמו מאוד אבל יורה טוחה וסתומה היטב וסגר בעדו אויר העולם ורק ע"י קנים עגולות ועקוונות הזיעה עולה ועי"ז מתמצה טעם וכח התבואה והפירור לתוכו זהו באמת חוזק טעם וחריפות הפירות עצמם וטעמם העיקר יוצא מהם זהו שחשבו כמשקה עצמה ולא כזיעה בעלמא כי אדרבא טעמם כחזק ביותר מהם והראיי' שהנשאר מתבואה ופירות שנעשה מהם יי"ש הוא רק פסולת וכבר נפסל מאכילת אדם ואינ' רק כפטום בהמות כידוע וכן אמרו בעלי המרקח' שכל דבר שנטל ממנו הרוחני' שקורין אאלקאל' נשתנה לפסולת אבל בלא זה והיינו מקדירה ויורה בעלמא ע"י זיעה בעלמא שעלה ממנו מ"מ נשאר בטעמו לעולם. וד' הפרמ"ג הנ"ל קאי אדינא דרא"ש והה"ד ביו"ד סי' צ"ב דחלב שנתבשל בקדרה ועולה הזיעה למעלה באויר מהחלב עד שהגיע לבשר זהו באמת רק זיעה בעלמא ובכגון זה שפיר מחלק הפרמ"ג לסברת הרא"ש בין זיעה היוצא ממשקין ליוצא מאוכלין אסורים כחלב דאם הוא זיעה בעלמא באמת אינו אוסר והי' מתיישב ג"כ במ"ש הרא"ש ראיי' ממס' ששם מכשירין לאסור בעלמא מדרבנן כנ"ל אלא דשאר הערות צל"ע. ויען כי לנידון דידן לענ"ד הוא שורש הלכה זו שממנו נלמוד ומה טיבו של הקאניאק לענין להיות היוצא כמוהו לכן הארכתי בו קצת: והנה עפ"י סברא הנ"ל ולולא דמסתפינא הייתי אומר כי זה טעם של הגאונים ורש"י הביאו הרא"ש בב"ב דף צ"ו ותוס' שם ובברכות דף ל"ח ביין מבושל שאין מברכין עליו בפה"ג ואין מקדשין עליו וראייתו ממנחות דפסול לנסכים ובהרמב"ם ה"ט דנשתנה. וברא"ש ב"ב כ' סברתו ע"פ ב' משניות מס' תרומות פ"ב דאין תורמין יין מבושל על שאין מבושל דאי"מ מה"ר על היפה אלמא דהבשול משנה אותו לגריעותא מהא דאיתא פי"א דמבשלין יין של תרומה ואפי' לת"ק דאמר אי"מ היינו משום דממעטו, בירושלמי פריך לה ותי' כאן בבעלים כאן בכהן וי"א שם דמשו"ה הוה לגריעותא דנעשה חזק וחריף עד שמביא לכאב ראש, ובמהר"ם שיק סי' פ"ז תמה ע"ז דעינינו רואות שאינו כן ומחלק שם בין יין שלנו ליין שלהם, ואני שמעתי מכמה אנשים כי להיפך היא כי ע"י בישול טבע היין להיות נחלש ונוח יותר לשתות א"כ אין ס' לחלק בין יין ליין. ולהנ"ל היה מקום ליישב ע"ד חידוד כי בזמן הש"ס היה רוב בשולן ע"י סתימה וטיחה פי התנור והקדרה שלא יזיק האויר כמ"ש בשבת די"ח בכמה דברים דקשה להו זיקא והם היו בקיאין מאוד ואנחנו. לא נדע, ועי' יו"ד סי' ק"ח ומג"א סי' תמ"ז לענין ריחא מלתא גבי הטמנה כיו"ב וא"כ ביין שלהם שהי' מבושל עד"ז נשאר כל חזקו וטעם חריפתו ונצטמק וחלק המים נאכל ונשרף ע"י חמימות האש כידוע וע"כ היה חזק וחריף עד שנשתנה טעמו כטעם יי"ש וזה שנוי גמר לכן פסול לנסכים וס"ל להגאונים דהה"ד לקידוש ולענין בפה"ג כיון שנשתנה לגמרי וגם חוזק וחריפות שלו מזיק לחולי ראש והוה נשתנה לגריעותא וא"כ נרח' במנחות ובפסחים שאין לחלק רק בין בשול אש לבשול חמה י"ל דשוב לא פלוג כמו דמצינו כמה דברים לענין ברכות דומיא דירקי וסילקא דס"ל לרא"ש לעולם מברכין בפה"א כיון דרוב פעמים בשולם לצרכן ואפי' אם מבשל לפעמים לצורך מימיהן שוב לא פלוג ע' מג"א סי' ר"ה סק"ט דקייל"ן הכי וכן גבי שתיתא פי' הרשב"א פ' כ"מ כנ"ל עיי"ש והא דהקשו במפורשים הראשונים מירושלמי דפסחים פ' ע"פ דאיתא שם דיין מבושל מברכין עליו בפה"ג ומותר לקדש עליו דהא יוצאין בו ידי ד' כוסות. י"ל לענ"ד עפי"מ דאיתא ברא"ש ותוס' בברכות פ' כ"מ בסברת הרי"ף שפסק אפי' בתומי וכרתי דאיתא בגמר' דל"ח דנשתנה לגריעותא ולר"ח משו"ה מברכין שהכל תי' הרא"ש דזה בס"ד דשמואל ור"י פליגו ולר"י בכל שלקות שהכל לכן הכריע ר"ח דלא פליגו ור"י איירו בנשתנה לגריעותא אבל להמסקנא דליתא דשמואל שסמך אדברי ריב"י אלא כרחב"א בשם ר"י שלק' מברכין בפה"א וא"כ ל"צ להכרעת ר"ח ודעת הרא"ש דמ"מ כיון דסברת ר"ח נכונה יש לפסוק כוותי' ועכ"פ כיון דלר"י לכ"ע מברכין פה"א בשלקות אפי' נשתנה לגריעות' והא סתמא דירושלמי הוא ר"י לכן ס"ל ג"כ דעל יין מבושל מברכין פה"ג אבל הגאונים ורש"י ס"ל כדקייל"ן וכדעת הרא"ש דתומי וכרתי מברכין רק שהכל וכר"ח דסברתו דעכ"פ נשתנה לכן שפיר פסקו לדינא ולהלכתא דעל יין מבושל ג"כ מברכי' שהכל ולא פה"ג זה הנלענ"ד טעם הגאונים: והנה לדינא המחבר פסק בג' מקומות דעל יין מבושל מברכין פה"ג בסי' ר"ב ור"ה ורע"ג, וראיתי בפמ"א סי' כ"א תמה עליו למה לא ניחוש לדעת הגאונים כמו במי צמוקים לדעת רשב"א ובצוקער לדעת הרמב"ם לברך שהכל עיי"ש שהמציא תקנה להחמיר לצאת כל הדעות ותי' ג"כ דברי המחבר דודאי בפה"ג יוצא לכ"ע דמ"מ פה"ג הוא ורק לענין ברכה אחרונה בשותה רביעית אין תקנה רק במעיו ג' לאידך דעות לכן לא החמיר המחבר לבטל ברכה מעין ג'. והנה במשקה קאניאק ל"ש סברא זו דודאי רובא דרובא אין שותין רביעית בב"א ולרמב"ם צריך במשקים שלא לשהות בתוך כדי שתיית רביעית וא"כ לדעת פמ"א הנ"ל ראוי' לברך שהכל לכ"ע לחוש לדעת אחרונים דברכה אחרונה בלא"ה ליכא כנ"ל: וראיתי בת' מהר"ם שיק סי' פ"ד שתמנה על סברא דנשתנה לגריעותא דונה בכך דהא על יין גרוע ג"כ מברכין פה"ג והא דברכות ל"ח בדברים שנשתנה לגריעותא כגון תומי וכרתי דמברכין מה"ט רק שהכל שם משום שנבלע בהם טעם שלא נשתנה לגריעותא ועליו מברכין משא"כ ביין מבושל. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים והא בתוס' שם בב"ב צ"ו לא הכריעו לברך פה"ג רק מה"ט דלא נשתנה לגריעותא וגבי תומי וכרתי מה טעם נבלע בה לברך הלא רק במים נתבשלו רק בתוס' שאמרו דעינינו רואות דגם תו"כ