לבושי מרדכי על אורח חיים נה

כן דהא לדעת הרמב"ם עובר בל"ת מה"ת הא אינם יכולים לעקור דבר מה"ת בקו"ע. ובשו"ת קול ארי' הביא בשם ישיע"ק וח"א. וכבר נתעורר ע"ז בפנ"י פ"ו דברכות וחדש בזה דה"ט בס"ד שם סבר הגמ' דברכות הנהנין מדאוריית'. ובדברי ירמי' פ"א מ"ה ברכות תירץ דה"ט דברכות דהוה כמו שמצינו כ"פ מצות שאינ' מחויב מה"ת מ"מ אם עשאה עשה עכ"פ קיום מצוה מה"ת כמו טלית מצויצת וכיו"ב והא דברכות נמי כן אלא מדרבנן הוה חיוב אקרקפתי' דגברא וסברת כ"ת דהא ברכה שא"צ לא כתיב' בתורה לאסור' רק כיון שא"צ הוה מזכיר ש"ש שלל"צ וכיון דרבנן תקנו חזו בודאי דלצורך הוא ודבריו נרא' בסבר' אלא דלכל הנ"ל צריך להבין מ"ש הרמ"א ומג"א סי' קפ"ח ס"ק י"א לענין חזרת יעלה ויבא דלרמ"א הוה משום מזכיר ש"ש לבטלה ובמג"א חולק דמצינו כמה תפילות ותחינות בהזכרת הש"י ורק ברכה לבטלה אסור ובפרמ"ג בשם ומלכות ובין לסברת דברי ורוני' ובין לסברת כ"ת מ"ש זו מזו ולרמ"א ניחא טפי דאינ' מחלק: ולולא דמסתפינ' הייתי אומר להיפך דודאי ביד חכמים לתקן נוסח ומטבע הברכות לפי הבנתן וחכמתן הרחבה והרמב"ם לשיטתו דס"ל בפ"א מה' תפילה דעיקר תפילה מה"ת ונקרא דלכבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב זו תפילה דרשה גמורה היא ושם דיש בכלל תפילה שבח והודיי' להש"י עיי' בל"ח בשם קרית ספר שם ובפרמ"ג בפתיחה כוללת לה' תפילה ושם בהרמב"ם דהמטבע ומנין והזמן תפילה אינ' מה"ת דלהכי הוה מצוה שאז"ג ורק מדרבנן כל הנ"ל וכיון שכן כל מה שתקנו החכמים ברכות על איזה פעולה והנאה בשבח והודיי' היא הוה בכלל תפילה וכיון שאין שיעור וזמן בתורה הוה שפיר בכלל ולעבדו בכל לבבכם, אלא שהחכמים ראו כי ברב ברכות ותפילות יש לחוש בהרגל לשון בני אדם לבא לידי הזכרת ש"ש לבטלה ח"ו ע"כ אסרו ברכת שאי"צ כש"כ לבטלה, וזה בודאי בידם לאסור כיון דאין שיעור וכבר יצא ידי חובתו ועול דהוה בשוא"ת א"כ ודאי עובר ממילא בל"ת לדעת הרמב"ם. ובזה יש להמתיק לחלק בין ברכה לתפילה ותחינה שהזכיר המג"א וכן מצינו לענין תפילה גופא דקיי"ל כר"י הלוי שיתפלל אדם כל היום בס' התפלכ' לכ"ע ובברכות קיי"ל ספיקא להקל דתפילה ודאי שייך כל זמן וזמן בלא שום פעולה, רק בהרגש בני אדם ויש בו שבח והודיי' ותחינה משא"כ ברכות תקנו רק על איזה פעולה אי נהנה הנאה שיזדמן וגם אין בו רק שבח והודיי' בלא תפיל' ואינה דומה לתפילה כ"כ לכן ה"ט דמג"א לחלק בין ברכה לתחינה כנלע"ד, ועוד עפ"י מ"ש הר"י בברכות דתפילה דאיכא משום רחמי כגון ש"ע ויכול אדם להתפלל על עצמו בכל עת הצורך עליו משא"כ בברכות דשבח והודיי' והוה דומי' דתפילת מוספין דאינ' חוזר ומתפלל נדבה וזה מבואר: וראיתי מ"ש כת"ר בדברי הר"י מ"ש על הרי"ף דתפילות משום דמוסיף אינה באה בנדבה אינו יכול להתפלל בתורת נדבה דנגד הקרבנות תקנו וחדש ונר בגוונא הנ"ל כיון דאיכא בכל ברכה משום כ"ת ודוקא מה שכנגד הקרבנות תקנו ואיכא משום ונשלמה פרים אבל אי לית בי' נגד הקרבנות הוה משום ל"ת בברכות, והנה כן כתב בהדי' בס' דברי ירמי' פ"א מה' תפילות וגם על מה שכתב הר"י דגם הצבור מביאין נדבה לקייץ המזבח כמ"ד בס' מס' כתובות ואם כי דהוא ממותרו' מסתמא אם לא הי' מותרי' מתנדבים נדבה לקייץ המזבח. וכת"ר הביא דברי רש"י מס' ערכין דף י"א דמשמע דוקא ממותרו' ע"ז י"כ דרש"י קאי אסתמא דאיכא מותר' ועוד הר"י שהי' מפוסקי' ראשונים בידו לחלק ונסבר' וכמ"ש על הרי"ף ועיי' בשבועות דף י"ב ותמורה דף כ"ג דאפי' ממותרי קרבן יחיד יפלו לנדבה ובדף כ' שם פליגו במתניתין אי הוה כקרבן צבור או כקרבן יחיד לענין סמיכ' והעור לכהן המקריב או למשמר א"כ יש קצת ראיי' לדברי הר"י בנדבת צבור הוא כמובן: וראיתי מ"ש קדושת זקינו הגאון זצ"ל בשו"ת קול ארי' לתרץ הקושי' הנ"ל האיך תקנו חכמים ברכות המצות דאיכא משום ל"ת דאורייתא לשיטת הרמב"ם ותי' דבר נפלא עפ"י סברת פרמ"ג דבכל דרבנן איכא כ"ת ועשה דאוריי' לדעת הרמב"ם והא איכא למימר עדל"ת. אלא היינו טעמי' דלא דחי' בעלמא דכך תקנו דדאורייתא לא ידחה עשה דרבנן כס' הזוהר רקיע דמשום הכי ספיק' דרבנן לקולא דבספיק' לא תקנו והדברים עתיקים אלא דלענין ברכה י"ל כמ"ש הרמב"ן בטומאת קרובים דאינו משוה הודח' אלא הותר' כאלו לא נאמר לאו זה מעולם דבעלמא האיך דעשה והלאו בשני ענינים כגון כלאים בציצית רק דעתה באים לאהדדי שייך משום עדל"ת אבל במקום דעשה והל"ת בחד ענינא וזה בלא זה אי אפשר כמו ט' קרובים דהתורה אמרה לא יטמא ובקרובים אמרה מצוה לט' בזה הוה הותר' דלאו זה לא נאמר בקרובים וא"כ הה"ד הכי התור' אמר' ל"ת וחכמים תקנו ברכה בשם ומלכות דהוה בחדא ענינא זה בזה מצומדים הוה כלא נאמר לאו זה בתקנות שלהם וזה דבר נפלא: אלא שיש להעיר ממ"ש בגמר' מס' יבמות דף פ"ט למ"ד דאין ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע ונשואי קטנה דהבעל ירית לה ומטמא לה ומה פריך בגמ' הא זה דומי' ממש לסברת הרמב"ן בטומאת קרובים ולס' הגאון בקול ארי' אפי' עשה דרבנן בכגון זה בידם לעקור דהוה כמו הותר' ולא נאמר לאו זה אפי' במקום עשה דרבנן ויש ליישב דהתם לא תקנו בפרטי' על זה ורק מכלל נאמר דיש לו דין בעל בכל גוונא כמובן וגם יש להעמיס סבר' זו בדברי תוס' ממ"ש על תי' הגמר' כיון דבעל ירית לה ולא עני לה הוה כמ"מ ושם דל"ה כמ"מ ממש אלא כיון דבעל ירית ולא עני יש סברא וטעם ובכגון