לבושי מרדכי על אורח חיים מג

מ"מ מצטרפין אלא ודאי כיון דדינא דמצטרפין הכי הוי תקנתא לעשות מצוה ומעולה בעשרה לברך בשם כתקנת חכמים: ומה שפלפל בדברי הרא"ש ברכות דאוקי הא עובדא דר"א ששיחרר עבדו לקריאת פ' זכור היא ודאי שמוכח מניה דגם לקרה"ת ווצטרפים אלא לפי ספר חתן סופר אין כאן ראיי' דהכא חיוב, וחיוב הוא על כל או"א, ומ"ש אי בשבת זכור איירי האיך שחרר בשבת ל"ק דלדבר מצוה מותר לעשות קנין בשבת כונו קנין לולב ואתרוג, ועיין במג"א סימן ש"ו ובסי' שכ"ג ולהסוברים דדוקא במתנה ע"מ להחזיר י"ל פרפרת האיך ס"ד דר"א שחרר עבדו בשבת וכי כתב שטר שחרור בשבת, פשיטא שאין עוברין איסור סקילה בשביל מ"ע של קריאה אלא ודאי בקנין כסף ושוה כסף איירי א"כ מאי פריך בגמרא מדר"א אדר"א דעובר בעשה דלעולם בהם תעבודו הא בפדיון בכסף אינו עובר דהוי כמוכרו לו כמ"ש הר"ן גיטין ב"ה אלא ע"כ דר"א כנטול במתנה ע"מ להחזיר משום איסור שבת דלא מחזי כקנין ומוכח דרק למצוה עביד א"כ גם השיחרור מותר דמוכח דלמצוה עביד לצאת כמו גבי לולב: ומ"ש אי מחויב בכל יום הלא יראה במג"א סי' תרפ"ה ועיין סי' ס' דמוכח שאינו מחויב רק פעם אחת בשנה וטעמו נ"ל דהוה כזכירת יציאת מצרים דכתיב בי' כל ימיך ואפי' לילה מרבה ראב"ע כלומר שהיא מה"ת וכמ"ד במס' ברכות דף כ"א אמת ויציב דאורייתא ופי' רש"י ז"ל מפני יציאת מצרים דאית בי' שהוא מה"ת דכתיב למען תזכור וגו' ועכ"ז לא תקנו לקרות בס"ת בימים ימימה ורק מה שקורין בחה"פ וכמ"ש במתן תורה בעצרת: ומה דקשי' לי' שוב א"כ אמאי שחרר עבדו לפרשת זכור הא יש לקיים בשאר פרשיות ועד יום אחרון בשנה ויש לקיים שניהם, והנה אפי' ביום אחרון וכי מצוה מן התורה לזכיר בעשרה דוקא דזה ודאי מדרבנן דהא רק זכור כתיב ודרשינן במגילה זכור בפה אבל מה שייך עשרה למנין עד ששחרור עבדו. ואם כי בתה"ד הביאו הט"ז דס"ל לילף מדעת הרא"ש דמה"ת בעשרה, לענ"ד לולא דמסתפינא הכי פירושא בדברי הרא"ש דהא ודאי תקנת חכז"ל שאין קורין בתורה פחות מעשרה ומעתה מי שאינו יודע לקרות ביחידות בתורה ובפרט שצריך לקרות בנגינות וטעמים כמ"ש הרמ"א סי' תרפ"ה וא"כ א"א לזאת רק ע"י שיוציא' אותו הקורא וא"א בלא עשרה א"כ עי"כ כלומר ע"י תקנת חכז"ל שצריך עשרה כמ"ש במס' מגילה יתבטל ממצות זכור שהוא מה"ת זהו כוונת הרא"ש במ"ש בעשרה ולהכי יהי' ר"א משחרר עבדו, ועוד י"ל שהראש בא להוכיח במ"ש נגד דעת בה"ג ולומר דאע"ג דלא קיים מצוה דאורייתא כמ"ש גבי ברכו דאין לו עיקר מדאורייתא אבל אי בפרשת זכור איירי י"כ עיקר בדאורייתא אע"ג דעשרה דרבנן מ"מ עיקר מצוה הוה דאורייתא ואין כאן ראיי' נגד בה"ג דסובר אבילות יום ראשון דוחה יו"ט שני שהוא עיקר דרבנן, ושוב העירו אותו ע"ד שו"ת תורת חסד סי' ל"ז שעמד עד"ז מנ"ל דבעי עשרה ותי' בחד תירץ כמ"ש בתי' ב' בדברינו, ולענ"ד פירוש א' עיקר ועוד חקר ג"כ על זמן חיובא ומביא דברי החנוך שהוא פ"א בשנה בשניים או בג' שנים ופי' מ"ש או בג' היינו לבני מערבא דסיימו תורה בג' שנים כדאיתא במס' מגילה ובאמת כן מבואר שם להדי' במ"ש דכן הוא בכל העולם וחדוש שלא הביא דברי מג"א סי' ס' הנ"ל, ועוד גם לטעמי' דלא ידחה משום דאפשר לקיים ולא דחי ומאי הוה כל מצוה הבא בעבירה הכי הוה היינו האיך דעשה אינו דוחה הל"ת או דלא מצי לקיים העשה משום מהבב"ע כמ"ש השאגת ארי' דאי דחי לא הוי מצוה הבב"ע וא"כ היינו קושי' הגמר' הא מצוה הבב"ע הוא, ולתירוץ מצוה דרבים שאני א"כ במצוה דרבים ל"א מהבב"ע א"כ ממילא ליתא כאן קושי' וא"כ הדרן לכללא דהרא"ש איירי כתקנה בפ' זכור דתקנו חכמים לסמוך זכירה למחיית עמלק, ואע"ג דתקנה זו דרבנן כמ"ש המג"א מ"מ עיקר מקיים מצוה דאורייתא ועיין ביד אפרים סי' תרפ"ה שם דמשמע לי' דמוטב הי' לסמוך בכל מה דאפשר דהיינו מ"ש יותר סמוך כגון ב' וה' אלא שלא חלקן ודו"ק: אחר' כתבתי כ"ז יצא לאור ת' מהרמשי"ק וראיתי בסי' של"ו שנשאל עד"ז מנ"ל דבע' עשרה ונתן טעם לשבח דסמוך זכירה למחיקת זכר עמלק והיינו ע"י מלחמה והוא רק על הצבור כמ"ש בחנוך הה"ד לענין זכירה בעי צבור. ועיין במנ"ח מצוה כ"ג דבזה"ז שנתערבו כל הגוים כמ"ש בגמר' שבא סנחרב ובלבל כל האומות לא שייך מצוה זו דבתר רובא אזלינן וא"כ הא בזמן ר"א כבר נתערבו ולא שייך מלחמה א"כ הדר' לדוכת' מנ"ל בעשרה גם בזה"ז. כנלענ"ד: ידידו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ. סימן כ"א ב"ה אול"י ג' פ' וישלח עתר"ל פה מאד יצ"ו. לכבוד האברך החו"ב מו"ה צבי ביעדערמאנן נ"י ונמאדאראש. ע"ד הנשאל בהוצאת ס"ת לחובת היום והי' התפירות נקרעים בחומש אח' ולא נשאר' רק כמו ג' וד' תפירות ומעל' פסק שלא להוציא אחרת ונשען ע"ד הרמ"א בסי' קמ"ג סעי' ד'. אם כי דברי רמ"א אמורים רק אם אין כאן ס"ת א' היינו לכתחילה לקרות בו אבל בדיעבד להוציא אחרת גם הרמ"א יודה, ועוד סייעת' לפסק מעל' ממ"ש בסי' רע"ח ביו"ד שהביא דברי תה"ד דאם הי' נתפרי' מתחיל' כהלכתן רק אח"כ נקרע' בנשארים אפי' במעוטו כשר כן דייק בתה"ד סי' נ"א מדברי הרא"ש מ' גיטין ואם כי הטו"ז השיב עליו ומסקנת' דדוקא בנשאר רובו כשר הלא בנקוה"כ החזיר דינו של תה"ד על מכונו.