לבושי מרדכי על אורח חיים לא

מפסיקין וכיון דמפסיקין לק"ש ע"כ דאורייתא. זה נראה כוונתו אע"פ שאינו מפרש. והא שה בסוכה רבא הוא מרא דהאי מימרא וע"כ רבא גופא סובר דק"ש דאורייתא ופסק נמי דיוצא לידי ד"ת וע"כ דלא תליא זב"ז: מ"מ נלענ"ד ליישב דעת המחבר אשר מקודם נבוא לדעת סברת הירושלמי דאינו נפטר בברכות א"ר אלא בלומד על אתר ובמחצית השקל משום דעיקר הברכה הי' משום ק"ש ולא משום תורה וזו נמי בכלל הקושי' אם יוצא בק"ש משום למוד א"כ הא הוי על אתר ואשר אני אחזה אם כי בק"ש יוצא לידי ד"ת מ"מ פשיטא ופשיטא דמצוה קעביד אם לומד תמיד כהויית דקרא לא ימוש וגו' והוה כשאר מצות כגון ישיבת סוכה דמצי מיפטר נפשי' אם אינו אוכל ואינו ישן מ"מ אם אוכל וישן מצוה קעביד ומברך עליו. ולבישת ציצית וכדומה ה"נ בלימוד: והנה הא דנשתנה ברכת התורה משאר ברכות דאם ומפסיק בין ברכה למצוה צריך לברך פעם שנית וכן אם מסיח דעת במצוה גופא כגון שחלץ תפילין או טלית אם שוב לובש צריך לברך שנית דהיא מצוה אחרת ובתורה לא אמרי' אלא אפי' אם מפסיק בין ברכה ללמוד או מסיח דעת מתורה וחוזר ללימודו אינו חוזר ומברך, נמצאו דברים עתיקים בשם ר"י כיון דמצות למוד היא תמיד ואין כאן קביעת זמן דהא לא ימוש ספר התורה כתיב משא"כ בשאר מצות ולהכי אין כאן הפסק ולא היסח דעת ובפרט לסברת הר"ן ריש נדרים דאפי' אי מצי למפטר נפשי' בק"ש היינו מצות לימוד לבד אבל מ"מ אינו מקיים מצות ושננתם דדרשי שיהי' ד"ת מחודדים בפיך ולא יגמגם. וזה א"א אלא בלימוד יומם ולילה כמשמעו ואין כאן הפסק ולא היסח דעת בין ברכה למצוה, משא"כ אהבה רבה שאינה אלא לק"ש ומעתה אם אנו תופסין הקושיא שיוצא בק"ש לבד לידי לימוד ולא מצות ושננתם ובמשמעות תמיד יומם ולילה א"כ יש כאן קביעת זמן כמו שאר מצות דאינן בחיובן תמיד הא ודאי דנתבטל הברכה בהפיסק והסיח הדעת ולכן מצריך הירושלמי להיות לומד על אתר לומר דעושה הברכה ברכת אהבה רבה על לימוד תורה דעלמא שנוהגים תמיד יומם ולילה ולא יהי' הפסק מזיק כה וגם אם יסיח דעת מלמודו לא יהי' צריך שוב לחזור ולברך ויעיי' במג"א ובמחצה"ש שם ויראה כי הדברים נכונים. ומעתה מאוד נכונים דברי המחבר דק"ש אפשר דאינו בכלל לימו' על אתר אע"ג דיוצא ידי לימוד תורה מ"מ אינה כלימוד להיות בכלל לימוד ושננתם יומם ולילה דמשמעות וא"כ שוב יזיק ההפסד והיסח דעת דהא שם במנחות ע"ז מסמיך דק"ש יוצא לידי לימוד דתמיד לא כמשמעות משא"כ ברכת התורה קאי הלימוד של יומם ולילה כמשמעו דאל"כ יתבטל הברכה והיסח הדעת ודי לחכם שכמותו לתרץ דברי' בדברי המחבר כי יבין לאשוריו: ובעיקר הספק אם כופין ללמוד נלענ"ד דכופין דהא בגמר' קידושין אמרי' דהוא קודם לבנו ובה' ת"ת ביו"ד סי' רמ"ב פסקינן דכופין לשכור מלמד ובש"ך דהוא כמו פריעת בע"ח דמצוה וכופין כמו בסוכה ולולב וא"כ בנו של ק"ו אם לבנו כופין ללמדו ע"י מלמד ק"ו הוא שקודם לבנו ודאי דכופין ואין שייך בזה לומר אין מזהירין מן הדין כמובן. מ"מ כפיי' זו איך עבדינן ואיני יודע ונה הי' אם אין רצונו ללמוד האיך יתן דעתו ושכלו וחושיו ללמוד כהוגן וכדבעי ות' אין אתי: ואח"כ מצאתי בהגר"א על או"ח סי' מ"ז שתמה מ"מ אין מברכין על הרהור תורה דהא עכ"פ מצוה קעביד דכתיב והגית בו יומם ולילה היינו בלב כמ"ש והגיון לבי ועיי' בת' קול ארי' פלפול עצום ע"ד ומ"מ נלענ"ד היינו דוקא לענין ברכה דמ"מ מצוה קעביד אבל לצאת לידי למוד התורה ולקיים ולמדתם ושננתם ודאי אינו יוצא כמ"ש חכז"ל חיים הם למוצאיהם למוציאים בפיו וגם סתם לימוד ושנון שייך רק בפה כמובן. ועוד כי כבר הבאתי מדברי ב"י דלא תקנו ברכה על דברים שבלב: ידידוש"ת הק' מרדכי ליב ווינקלער חפק"ק הנ"ל סימן ח' ב"ה ו' תשרי תרונ"ח לפ"ק פה ברעזאווא יצ"ו שנית להרבני החו"ב הנ"ל ע"ד אשר רצה להחזירני מדברי מ"ש על הסברא לתלות דינא דלצאת בק"ש ידי לימוד תורה אי ק"ש דאורייתא או דרבנן. דלמ"ד דאורייתא אינו יוצא ללימוד ת"ת דק"ש מצוה בפני עצמה אבל אי ק"ש דרבנן וא"כ מדאורייתא כבר למד הפרשיות של ק"ש וע"י מצוה דרבנן לא נתבטל מצות לימוד ת"ת והשבתי דזאת א"א דרבא גופא במנחות סובר דיוצא וא"ל בסוכה ל"ה ק"ש דאורייתא. וע"ז השיב כ"ת עפי' תשובת ש"א אם כי ק"ש דרבנן מ"מ עיקר לימוד ת"ת הוה דאורייתא ורק רבנן בחרו בק"ש משום עול מ"ש תמה על עצמי הכא גם אני הבאתי דבריו והם משום דר"י ואיך שכחתי דבריו מני' ובי' אבא הוא הדבר אשר הייתי מרמז לעיין בונכיו"ט בונס' ברכות על דברי הרא"ש שפי' דק"ש דאורייתא וסובר היא ז"ל דכן מוכח מהאי דסוכה וע"כ הוכחתי כך הי' כיון דמחלק שם דמשום ק"ש ולולב דאורייתא צריך להפסיק וכיון דשם בשבת מסקינן דלתפילה אין מפסיקין ולק"ש מפסיקין ומעתה אי ק"ש דאורייתא כמ"ש מעכ"ת עפ"י דברי שאג"א כלומר דעיקר ת"ת הוי דאורייתא והפרשה דק"ש הוי דרבנן ס"ס אמאי מפסיקין הא קעסקי בתורה וכיון שכן בכה אופן היא יוצא מדאורייתא דהא באברים העוסקים בתורה איירי התם ואם בשביל פרשה דק"ש זה שוב אינו דאורייתא אלא דרבנן וא"כ ומה קאמר התם בסוכה משום ק"ש דאורייתא מפסיקין אלא ע"כ ק"ש עצמה כלומר הפרשה היא מדאורייתא זה הי' דעתי במכתבי א"כ שוב אין לקיים הדבר ולומר דתלי' הך אי ק"ש דאורייתא או דרבנן אי לאו דנימא דפלוגתא דתנאי היא ורבא לא בא אלא ליישב המשניות ודו"ק: וע"ד שאר דבריו הנחמדים אשר בא ליישב קושי' התוס' בברכת המצוה אפי' אם