לבושי מרדכי על אורח חיים קנ

ולהכי אסרו גם חרדל וכמ"ש הטו"ז לענין קצח דהיינו קראמקיממעל: וראיתי מעכת"ה הביא בשם ב"י טעם א' מפני שעושין ממנו קמח חפשתי בב"י ולא מצאתי טעם זה רק בנשמת אדם סי' כ' אית' בטעם הנ"ל. וגם דלזה הי' נוהגין באשכנז שלא לאכול ערדעפפל. ובאמת הוא טעם חדש לפענ"ד. ובפרמ"ג סימן תנ"ג כ' שלא לאסור ערדעפפעל במקום שנהגו היתר משמע נמי דיש מקום שנהגו איסור וראיתי בשו"ת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ז בשאלת דברי תלמידו שכ' שפלא כי המורה בק"ק מנהיים רוצה לאסור ערדעפפל מפני שעושין ממנו קמח ומיחו בו אנשי הקהלה שלא לאסור דבר חדש שלא אסר הרב שהי' מקודם לפניו משמע שלא נתפשט איסור הנ"ל גם לא באשכנז. אם כי התלמיד דעתו להקל במיני קטניות ג"כ מ"מ ודאי לא הוי אמר מילתא דתמיה בעיניו אם הי' נוהגין בקצת מדינות. והנה בכלל גזירת קטניות פשיטא דלא הוי מעולם כמ"ש מעכ"ת וגם כי פרי האדמה הנ"ל היינו ערדעפפל לא הי' נמצאים עוד בימי הגאונים שגזרו על הקטניות דהא במדינות אלו לא ידעו מפרי זה כלל עד אחר מציאתן בחלק מדינת אמעריקע כידוע. שנית דעת מעכ"ת מטעם שכ' הטו"ז סימן תס"ג ע"ד הטור שהשיג על הרי"ף שכ' בסתמ' להתיר וממח' קדירה בחסיס' דהוי תרי לישני וכ' הב"י דפסק כל"ב דרבא גופא וכו'. ובטו"ז מפרש דברי הטור דפי' כמש"כ התוס' דהיינו בקמח של עדשים דגרע טפי מקמח של מצה אפוי וא"כ חזינן דזהו גזירה בפני עצמה בלא טעם גזירות קטניות ומזה דן לאסור כמ"כ קמח של הני ערדעפפל. והנה בפרמ"ג מפרש דברי טו"ז דבקמח של עדשים הי' יותר ראוי לאסור במקום דשכיחי עבדי ולא יפסוק להתיר בסתמא. וכן מ"ש הטו"ז לאסור היינו לדידן שנוהגין לאסור בקטניות אבל בודאי לדעת הרי"ף וסיעתו שלא הי' אז גזירת רטניות אין לאסור בסתמא רק היכא דשכיח עבדי. וזה לא שייך בזה"ז כידוע ואם ראיי' דלא תלי' בעשיית קמח משו"ת חיים שאל ח"ב סימן ל"ח הביא שם במה שיש באפאטעקין קמח שקורין [סאגו] אינו חשש חמוץ ורק מה שהחכימו בענגלאנד לעשות כמתכונת' ע"י תערובות קמח ממש בזה יש חשש חמוץ וניכר המראה להבדיל ביניהם. והוא הי' מן הנוהגין איסור בקטניות כמש"כ בספרו עין זוכר מ"מ לא אסר קמח "סאגו" במקום שאין בו חשש חמוץ והביא' בשע"ת סי' תכ"ג: ומ"ש מעכת"ה לאסור משום מראית עין כמו גבי דם דגים סי' ס"ו וחלב חטה בסי' פ"ז. והנה בס' חמד משה דעתו דכל גזרות קטניות משום מראית עין הנ"ל. הנה במרדכי וב"י מבוארין הטעמים. ולפע"ד אם הי' אסורין משום מראית עין הי' אסור אף בימי התנאים ואמוראי' דהא דם דגים ודם אדם מבואר בגמר' מס' כריתות דכ"א לאסור משום מ"ע. וע"כ דשאני הני דלא שכיח אכילת דם דגים ודם אדם ושאר דמים אינו באכילה מפני אסור' א"כ שפיר שייך מ"ב במילת' דתמיה' אבל היכא דכ"ע אכלו ליה למנה לא ידונו לכף זכות. וגזרות קטניות העיקר משום ע"ה דלא ידעו לחלק וסברי כי היכא דמותר לעשות פת ודייס' מהני מינים כן יעשו מקמח ה' מינים בלא שמור אבל לא משום חשדא. או כמש"כ כת"ה דדילמא נעשה בלא שמור משא"כ עשיית דייס'. וכיון דבהני ערדעפפל בקמחן לא עושין דייס' ומעיקר' לא הי' בכלל גזרות קטניות משום קמחן לבד אין בידינו לאסור: והנה לענין מעשה בודאי הי' ראוי למנוע ממנו מפני שדבר זה נעשה בפאבריק לרוב ויובילו בפסח גם מן החניות אומן האוצר לבית התבשיל כשאר קמחין ואיכא חשש רואין. והנה במהר"ם שיק סי' רל"ו החמיר במכירת קונחי' דפסח' בחוה"מ אע"ג דאין חשש חמוץ מ"מ אסור משום מ"ע והביא שם דברי פ"ח סי' תס"א דל"ח בחמץ משום מ"ע וראיי' מהך דרבא דמחו בקדיר' חסיסי' והשב עליו דשם ודאי אם מעיינין יפה ניכר היטב בין קונח דמצה אפוי וגם בין קונח דחסיסי' לשאר קונח ניכר ורק משום חלופי ילמדו היתר וכמש"כ לעיל ושם הביא ג"כ דברי רמ"א סי' פז לענין חלב שקדים דחיישינן משום מ"ע משום דלא ניכר ולהכי אוסר למכור קמח' דפסח'. ועכ"פ חזינן לדעת הגאון ז"ל האיך דניכר בעין יפה לא חיישינן למ"ע וא"כ לפימש"כ מעכת"ה דניכר בעין טוב הני קמחין לפי"ז לא נחוש למ"ע בנדון זה. ושם דבריו דאפי' אם יתלה פתק' בשק הקמחי' שהוא משומר בכח חימוץ יש לחוש לקונים נכרים דמפע פעי. וא"כ הכא בנ"ד יש מקום לתקן לתלות בכל שק או בלי פתקא כנ"ל לצאת מידי חשש זה: והנה באתי להדר אהתיר' מפני שכא יהא בעיני אנשים ח"ו כחוכ' דהא ידוע כי גם אצל פרושים וחסידים אנשי מעשה נוהגין היתר מהני ערדעפפל לעשות אפי' שטארק ועושין ממנו "חרעמזליך" ובתוך מרק כעין חתיכות קטנית כידוע וכמש"כ שראה כן אצל הגה"ק אבד"ק מונקאטש זצל"ה א"כ באיזה טעמי' נבוא לאסור וכיון דלפע"ד משכחינן התיר' ולצ"ת גם מידי חששא דמ"ע לתלות פתקא בלשון "ערדעפפל מעהל" "שמור מבלי חמץ" לע"ד אם יסכים אתי עם ב"ד ועוד גדולי הוראה נמטי משוב' לכשירי: ידידוש"ת. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ. סימן קכ"ז ב"ה אול"י י"א ניסן תרנ"ט לפ"ק ברעזאווא יצ"ו לחתני כבני הרב הגאון מהו' יוסף צבי דושינסקי שליט"א אב"ד ק"ק גאלאנטא יע"א. ולבתי זוגתו מ' שינדל תחי' ברכת שיו"ט. עד"ת מ"ש בשם קול רמ"ז וכן העיר בחי' סימן תנ"ז במ"ש שם דע"פ שחל בשבת ולא הפריש חלה וכבר אכל החמץ דלא, שייך