לבושי מרדכי על אורח חיים קכו

להיות בשבת קצירת עומר ואייתר להוא קרא דבחריש וקציר לומר כטעות ב"ד הנ"ל דבזיון דאיכ' חרושה ישנו שבת ובשביעי' דליכא חרישה ליכא שבת וא"כ לדברי' הנ"ל אמרת דשפיר צריך קרא בקוצרך לשבת של שביעי' וכהנ"ל וע"כ צריך קרא דבריית' שהביא רבה מנה ימים וכו' לסתור דעת הצדוקי' דבל"ז הי' מוקים בקוצרך לשבת של שביעי' והוא פרפרת נאה: ולפיענ"ד יש להשיב דהא לעיל הביא' התוס' ב' פרושי' בהך בריית' דמנה ימים שיטת ר"ת כפשט' מנה ימים וקדש החדש מה חדש למנוי' היינו כמ"ש במ' מגילה חדש ימים ולא שעות וא"כ הצדוקי' ודאי אינ' מודי' בדרשה זו מ"מ כתבה תורה לדידן דאנן נדע דממחרת השבת היינו יו"ט. וגם כי ודאי אין הצדוקי' מודי' לדרש' דר"א אר"א בהקיש' דחה"ש לחה"מ וגם הא כתבו התוס' לקמן דף י"ח דלצדוקי' אסור מלאכת חוה"מ מה"ת כפשט' דקרא וא"כ ליכ' למימר כדברי התוס' כאן דבקוצרך לא אתי להתיר רק יו' ז'. דהא מהקיש' יש לאסור ג"כ ביומ' דתשלומי' כול' דהא לדעת הצדוקי' חוה"מ מה"ת וצ"ל כל הילפו' הוא לדידן וכשיטת ר"ת דאנן נדע סי' ממחרת השבת ושאר דרשות אבל לפירו' רבינו משולם שהביא בתוס' לעיל דגרס מנה שנים וקדש היובל משום דמשמע ליה דהצדוקי' מודי' בדרשה זו כמ"ש ראיי' ממ' מנחות פ' ר"י ודבריו באורך בדברי התוס' ונ' ר"ה דף ה' עיי"ש אין מקום לדברי התוס' במ"ש דבא להתיר ו' ז' דהא לדדהו גם בחוה"מ אסור מלאכ' מה"ת ועוד דאפשר דהקיש' דר"א אר"א לסלה"ו כלל א"כ גם יום ז' מותר. וא"כ תו צריך לומר דקושי' הגאון מהרא"ב ג"כ לפירו' ר"ת א"כ תו ל"ל תירוצך דאי לאו דרשה דבריית' מנה ימים ה"א דאין שבת בשביעי' הא ודאי לדידן בל"ז ידעינן דישנו שבת בשביעית חדא דדרש במכילת' פ' משפטים ששת ימים וגו' דלהכי סמך שבת לפ' שביעית דגם בשביעי' לא תעקר שב' ועוד הא טעמי' דהורה גבר שם דחריש וקציר מיותר להם דלא דרשי ג"כ במ"ד במ' ר"ה לתוס' שביעית והא לדידן ודאי ישנו הך דרשה ולא מייתר קרא דחריש וקציר לומר בזמן דאיכ' חריש דוק' כנ"ל: ואשר אני אחזה בס"ד ליישב קושי' הגאון ז"ל נלענ"ד עפי"ד הירושלמי דמכילת' דדריש בחג הקציר וכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כאן שחל בחול כאן שחל בשבת כלומר דאז יום טבוח אחה"ש להכי קרי חג הקציר ושם דלא הותר רק לצורך עיסת' ובתוס' כאן דהוא רק מדרבנן שלא לעשות מלאכה ביום הבאת קרבן ובשיח יצחק הקש' דברי תוס' אהדדי דבריש פ' מקום שנהגו הביא' דברי הירושלמי הנ"ל ומשמעות דבריהם בהדי' שהוא מדאורייתא ומחלק בין זמן שחיט' פסח בער"פ שהוא קרבן צבור ובין קרבן חגיגה דהוא קרבן יחיד כמ"ש לעיל ד' ו' והא דקרא' לי' ביומ' ופסחים דף ע' קרבן צבור משום דבא בכנופי' היינו ביום, א' דיו"ט שהוא עיקר זמנו ודאי רוב' דרוב' מביא ביום קרבניהם משא"כ ביומ' דתשלומי' כל יחיד ויחיד ששכח או נאנס להביא' ודאי הוה רק ק"י ואע"ג דבחל בשבת שהכל מביאי' יום א' שאחה"ש מ"מ כיון דלא הוה בזמנ' נקרא קרבן יחיד. ולפי"ז י"ל באמת דלהכי אתי חג הקציר להתיר במלאכ' אפי' שבא בככוסי' דאל"כ מנ"ל לחלק בין זמני שלב"ז והנה לקמן בפלוגת' ר"י ור"ל דלר"ל אית לי' ג"כ דרשא דחג הקציר לתשלומי' ור"י ל"ל דחג הקציר קרי לי' היינו בזמן הקציר והנה שלא לאפושי פלוגת' בין ר"י והירושלמי דסתמ' כוותי' י"ל דודאי אחרי שידעינן דלמחרת השב' הוא לאח' יו"ט דמצי לחול אחה"ש דרשינן חג הקציר אח' שבת אבל קודם דידעינן מהלמוד הנ"ל והוה ס"ל ממחר' השבת כפשוט' וא"כ אחרי דחזינן דחג הקציר יש לפרש זמן הקציר ודאי לא הוה עקרינן קרא דממחרת השבת ממשמע' ע"י דרשה דחג הקציר אלא כר"י דזמן הקציר והנה ראב"י דדריש מקרא דבקוצרך ע"ז לא מצינו דהוה משיב ר"י בזמן קוצרך וצ"ל דהוא בלשון פעולה לא שייך לומר בזמן משא"כ חג הקציר שהוא שם התואר שייך שפיר לומר בזמן הקציר כמובן למטיב' לשה"ק וא"כ לפי"ז אם לא הוה דרשינן מברייתא דרבה מנה ימים וכו' להוציא מדעת הצדוקי' ואז לא הוה דרשינן כמ"ש הירושלמי דאיירי בחל בשבת כהנ"ל אבל דרשה דקוצרך שפיר הוה דרשינן כנ"ל וא"כ תו לא הוה לן למימר דבא להתיר רק יום ז' אלא הוה מוקמינן לדרשה דירושלמי לתשלומי ולהתיר יום טבוח במלאכה וא"כ ממילא לא הוה ידעינן מדרשה דבקוצרך להוציא מדעת הצדוקי' רק מטעם דאז עכ"ח חל עצרת יום השבת שאינה לדעת הצדוקי' וא"כ אם מקיימינן דדרשה דר"א אר"א להקיש חה"ש לחג המצות והוה אמינא דיום ז' עכ"פ אסור במלאכה כמ"ש התוס' הנ"ל ע"כ צריך קרא מיוחד מבריית' דרבה ואז ממילא דרשינן כמ"ש בירושלמי בחג הקציר ומיותר ובקוצרך להתיר יום ז' ור"י ור"ח בירושלמי י"ל בהא פליגו דר"י יליף מבריית' זו ג"כ לתשלומי' כמ"ש במ' ר"ה לת"ק ור"ש דלדדהו חה"מ וחה"ש בא לבל תאחר ובריית' דמנה ימים וכו' לתשלומי' וממילא לא הוה ס"ד לאסור במלאכה ביומ' דתשלומ' ור"ח ס"ל כשאר תנאים שם וס"ל כר"א אר"א דמהקיש' דחה"מ וחה"ש יליף תשלומי' וממילא צריך ב' כתובי' להתיר חג הקציר ליום טבוח ובקוצרך להתיר יום ז' ודו"ק בזה: וראיתי מ"ש במ"ד מ' קדושי' הילך אתרוג וכו' ע"מ שתחזירו לי יצא דמעמ"ל ש"מ וק"ל אדרבה אם אינ' מתנה ודאי יצא דהוה תנאי ומעשה בד"א ותנאי בטל ומעשה קיים. ולענ"ד דלא הוה תנאי ומעשה בד"א רק אם המעשה עם התנאי סותר בעצמות' כמ"ד בגיטין פ' מ"ש טלי גט זה אם תחזירו דטלי גט הוה נתינה לידה שעי"כ תתגרש והגט שלה ובתנאי אם תחזירו שאז חלות הגט לפי התנאי הא כבר אינ' בידה ואינ' שלה אבל אם סתיר' המעשה אינ' בעצם רק משום דדינ' הכי כמו ה"ז גיטך ע"מ שלא תלכו לב"א לעולם דלא הוה גט משום דאין