לבושי מרדכי על אורח חיים קכג

סימן צב ב"ה אול"י ד' עי"ת פ' האזני תרע"א לפ"ק מאד בין כס' לעשור החתימה לטובה יגמור על ראש מכירי ומיודעי כבוד הרב הגדול מו"ה צבי פריעדמאן נ"י אבן יקר בברעזאווא יצ"ו. ראיתי אשר הציע לפני קושי' נאה במס' פסחים כ"ב דיליף ר"א אליבא דר"מ מדאיצטריך גבי נבלה לגר וגו' ש"מ דבעלמא ל"ת אה"נ במשמע ופי' הפנ"י ואו"ח אליבא דרש"י דלאו מנתינה דגר יליף דהא צריך למצוה או להתיר נבלה סרוחה מעיקר' רק ממכור לנכרי יליף דמיותר ועכ"ח להך ילפות' ועד"ז ק"ל למעלתו לדברי הפוסקים דסחורה בנו"ט אסור מה"ת ורק בנזדמן מותר וכמו גבי נבלה דהתיר בפי' מכור לנכרי כן פי' התו"ס מ' סוכה דף ט"ל והר"ש והרא"ש פ"ז דשביעית א"כ גם מכור לנכרי אינו מיותר עכ"ד והוא קושי' עצומה. ועכ"ז נלע"ד לתרץ דוודאי לפי פירש"י לסברת פנ"י ואו"ח פליג אדברי תוס' דקשי' להו קושי' זו גם במס' חולין פכ"ה וכן במ' ע"ז ד' כ' ותי' דמצד סברא נכונה ידעי' דמצוה להקדים נתינ' לגר א"כ כש"כ דהוה ידעינן דמצוה ליתן לו דמצוה להחיותו כמ"ש גר ותושב וגו' והנה עכ"פ צ"ל דמודה רש"י דצריכי' לכתוב תרוויי' או מכיר' לגר וכמ"ש הפנ"י שם דס"ד דאסור משור דיתן לב להתגייר וכמ"ש התוס' י' חולין ג"כ לענין נתינ' דלא יליף מנכרי ובאו"ח חולק ע"ז דוודאי מכיר' לגר מצד הסבר' ידעי' אלא צריך קרא להתיר נתינה לנכרי משום דס"ד דאסור מלא תחנן וכמ"ש אליבא דמאן דס"ל הכי במס' ע"ז ד' כ' ומעתה עכ"פ מתרוויי' שמעי' היתר דממכיר' לגר דבא להתיר כנ"ל וא"כ האיך התור' התור' אם יש אסור סחורה ועכ"ח דממילא נשמע היתר סחורה ומיותר מכיר' לנכרי ועכ"ח נשמע נמי לילף אה"נ בלא תאכל מדאיצטריך מכיר' לנכרי ולדברי או"ח דמכיר' לגר לא איצט' רק להתיר נתינ' לנכרי מזה נמי נשמע היתר סחור' כמ"ש הש"ך סי' קי"ז בשם הגה"מ דנתינ' לנכרי הוה בכלל סחור' דאי לאו דאית לי' הנא' מני לא הוה יהיב לי' ודאי מנתינ' לגר לא מוכח ואינ' בכלל סחור' כיון דמשום מצוה יהיב לי' וליכ' משום סחורה והשת' כיון דר"מ דריש הקרא לפניו ולאחרי' וכמ"ה רש"י בחולין ובתוס' שהביא ראי' מכמה דוכתא ועכ"ח חד מיותר נתינ' לנכרי דאיצטריך נשמע ממיל' היתר סחורה וממכיר' לגר ודאי נשמע כנ"ל א"כ חד דמיותר ילפי' אה"נ דל"ת כנלע"ד. ועוד נלע"ד בדרך פשוט דהא בת' חות יאיר סי' קמ"ב האריך להקשות אדברי ט"ז שמתיר ג"כ ע"י ישראל אח' מלשון או מכור לנכרי ועיי' בח"ס סי' ק"ח וכן אדברי התוס' והרא"ש שהוכיח היתר נזדמן ממכור לנכרי למ"ל למילף מקרא זה הלא ממקומ' מוכרע כמ"ש בגמ' מילפות' דכתב בקרא גבי דברי' טמאים מלכם ויהי' דמזה ילפי' לצייד שנזדמן כלו טמאי' וטהורי' דמותר, ולענ"ד דהם ס"ל דהי' מקום לחלק בין זדונן דרך אומנת' בכך וכוונתו ל"ה לצוד דברי' טמאים רק נטהורי' ובין נתנבלה בבית דאפשר דהי' מקום לומר דזה לא מקרי בזדונן כמו גבי צייד ע"ז הביא ראי' ממכור לנכרי דעכ"ח אין חלוק והנה בבאר יעקב הוכיח דמ"ש הט"ז להתיר מקרא דמוכיח דגם ע"י אחר מותר אינו ר"ל דבל"ז ל"ה ידעי' התיר' דוודאי ס"ל דמצד הסבר' הו"א אלא דמסמיך על הקרא וא"כ כש"כ די"ל כן ע"ד תוס' והרא"ש דוודאי מצד הסבר' נמי הו"א דאין חילוק בין נזדמן דצוד' ובין נזדמן נבלה בבית' אלא כיון דיש להם הוכח' ולן המקר' הביא מקרא ולא אבל לא עלה על דעתם דמשו"ה כתבה התורה לידע בזדונן ג"כ בבית. ועוד נלע"ד ליישב עפי' דרך חידוד דהא וודאי קושי' מע"כ לפי דעת הרשב"א דס"ל דהטעם משום גזיר' דלמא אתו למיכל מני' א"כ ילפינ' משרצים לכל מידי דאסור באכיל' דשייכ' בטעם הנ"ל ולשיטה זו צ"ל עכ"ח דמסר' הכתוב לחכמים האיך לאסור והאיך פעמים להתיר וא"כ עכ"ח מ"ש בצייד מותר משום הפסד ממון וכן מ"ש הב"ח בנזדמן נבלה בבית' עכ"ח ג"כ ע"י שמסר' הכתוב לחכמים והם אמרו בזה מותר וכמו מלאכת חוה"מ בדבר אבוד וא"כ לדידי' עכ"ח אין לומר דהתור' כתב' משום התיר' דנזדמן ודזה מקרי נזדמן ולזה לא מקרי נזדמן והא כל הנ"ל ע"י חזיון החכמים הוא ועיי' בת' באר יעקב שהאריך בזה, וא"כ קושי' מעלו' רק ע"ד התוס' והרא"ש שלא נזכר גזיר' זו משום דלמא אתו למיכל מני' וממילא אי"צ לומר שמסר' הכתוב לחכמים וכמ"ש באחרונים דל"ש להשוות למלאכת חוה"מ וא"כ לפי"ז אסורי' דנו"ט בסחור' ילפי' בפשיטות מאיסורי דשרצים דלכתחילה אסור ובדיעבד מותר בנזדמן, והנה בת' מרן חת"ס מפרש באה"ט האיך ילפי' מלשון יהי' דלכתחילה אסור שפלפלו המהרש"ל ומהרש"א שם בזה והא פירש"י בפשיטות דלא יאכל משמע דאסור בהנא' לגמרי ולכם אתיא להתיר בהנא' ושוב קאתי קר יהי' בהוייית' יהי' וא"כ דומי' דדהו צריכי' ללמוד לשאר איסורי אכילה כגון נו"ט כלומר דלענין לכתחילה נשאר' באיסורן שנאסרו מקרא דלא יאכל דהיינו שנשארו באיסורן של הנאה שנאסרו מלא יאכל לענין לכתחילה לסחורה אבל אם לא יאכל ל"ה משמע אסור' הנא' ל"ש יהי' בהוויית' יהי' ולר"א הא כל בר"י ל"ת איסור הנא' משמע רק דמצינו התיר' בכל הני דמקשי' מני' שם בסוגי' ועכ"פ לענין סחורה נשארו באיסורין וכמ' שרצים דומי' דדהו וכ"ז אם ל"ת משמע אה"נ אבל אם אינ' במשמע אה"נ א"כ ממילא הסחורה מותר דהא מעיקר' לא נאסר' בשום הנא' והאיך שייך למילף משרצים ועיי' בירושלמי מס' שבועות דקאמר באמת אסור סחורה משום אה"נ ועיי' בחת"ס סי' ק"ח ות' אמרי אש סי' ד' ומעתה האיך נימ' מנבלה דכתיב גבי' או מכור אינ' מוכח אה"נ רק אתא