לבושי מרדכי על אורח חיים קה

כל האנפין וגם הי' לן לבאר הרמב"ם דיני' היאך, וקצת ראיי' לדברינו מאסור נותר דג"כ עצם שלו שוה לבשר היתר אלא שיש לו עבור צורה ועיי' בתוס' סוף מס' ע"ז דמשמע דזהו שהקפידה תורה וכי נימא דאם בשלו עה שאר דברי' עד כי שיטעמו הבשר נותר יהי' פטור מכרת אפי' יש בו כזבכאכ"פ וכי נימא שתי לחם בעצרת דמצוותן בחמץ או י' דתודה דחמץ וכי נימא אם אכלו הכהנים בבשול תערובות דלא יצאו מפני שנחלש טעם החמץ ועיי' במנחות דף כ"א דמצוה לאכול בתערובות חולין שיאכל' על השובע אם הקדשים מועטים כמ"ש רשיז"ל שם ובתוס' דתבלין של חולין ודאי מותר להביא לעזרה משום למשח' לגדולה ועיי' בתוס' יומא דף מ"ז ע"ב, ועוד מגופ' דאסור חמץ מוכח כמ"ש דהא דרשינן בחולין דף ק"כ נפש לרבות השותה דהיינו המחה החמץ וכ"פ הרמב"ם וידוע כי למחו' החמץ עד שיהי' משקה א"א עד שינטל טעם החמץ וידוע דעת האחרונים רוב' ס"ל דגבי חמץ משום דכתיב נפש לרבות השותה ע"כ היין שרוף והשפריטען חמץ גמור וישנם לדעתם לחייב כרת בשיעור' ועיין בבאר יעקב ועינינו רואות כי היין שרוף אין בו כלל טעם חמץ שנחמץ כידוע ולפי דעתי כבר נטל ממנו החמץ לגמרי ומ"מ אסור דאוריית' ודאי הוה ולדעת כ"מ יהי' גרע מנוקשה, ומ"ש מהירושלמי עיין בס' יד דוד פי' נכון ואכמ"ל ובדברי הרמב"ם העיקר כמ"ש המפרשי' דבכל אסורי' ס"ל הכי דבתערובות אפי' כזית בכא"פ אינו רק למלקות כמ"ש בריש פ' ט"ו מה' מ"א דשם איירי בחלב הכליות ואינו רק במלקות וזהו אמת ונכון ולמה לן לחדש חלוקי' בין אסור חמץ לשאר אסורי' בענין זה. דו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"ס מאד סימן ע"ד להרה"ג המפואר מהו' יודא קרויס נ"י אבדק"ק יאנקאוואץ יצ"ו בעהמ"ח מנ"ח ושאר ס"י (כעת אבדק"ק לאקענבאך) במ"ש לתרץ דברי מהרמשי"ק או"ח סי' ק"ע שבא לתרץ דברי בה"ז התמוהים במס' תמורה דף ד' על קושי' התוס' לרבא דס"ל כל קושי' התוס' לרבא דס"ל כל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ א"כ השוחט הפסח על החמץ יפסול, ופי' הבה"ז דלאביי מקשי' התוס' ודברי' אינם מובנים עיי' בנוי"ב מהדו"ת יו"ד סי' ט', ותי' המהרמשי"ק דהא לא מוכח לא ממשנה ולא מברייתא בש"ס דידן דכשר, אלא עכ"ח משום דאליב' דאביי עכ"ח כשר גם לרבא כשר דאל"כ בסוף הסוגי' דמהדר בגמר' למצא איכא בינייהו ול"ק השוחט את הפסח א"ב דלרבא פסול ולאביי כשר: וקשי' לי במ"ד הגאון ז"ל דאינו מבואר דהא מבואר במשנה לר"ש דס"ל דשוחט הפסח עה"ח בע"פ לשמו חייב ושלא לשמו פטור ובמועד להיפך ופירשיז"ל וכן בברטנור' ותויו"ט דטעמי' משום דר"ש לשיטתי' בע"פ לשמו דהוה שחיטה ראוי' חייב ושל"ל דהוה שחיטה שא"ר פטור כמו דס"ל גם ש"ח ואו"ב וכסוי דם וכן במועד להיפך וא"כ עכ"ח השוחט הפסח עה"ח כשר דאל"כ אכתי שחיטה שא"ר היא משום הך שחיטה עה"ח גופא דהא בחולי' ד' פ"ה מקשי' לר"ש משחוטי חוץ דנילף מניה דשחיטה שארש"ש ועיי' ד' פ' ע"ב פירשיז"ל וא"כ הא מבואר במתניתן דכשר והא ת"ק נמי לא פליג בזה אלא דס"ל ששארש"ש וכיון שרש"י פי' כן אליבא דר"ש מנ"ל דתוס' פליג בטעמי' דר"ש עד דיוקשה להם מנ"ל באמת דכשר, ומ"ש כ"ת מדברי ריב"א שבתוס' משום דלא שנה עלי' הכתוב לעכב ע"כ כשר משמע דלא ס"ל כפירשיז"ל, זה אינו דודאי דברי רש"י דבר ברור מללו דליכא לפרושי דברי ר"ש באופן אחר רק התוס' קשי' להו מ"מ קשה מנ"ל מן התורה מאיזה קרא למדנו דכשר וע"ז תי' כיון דלא שינה עליו לעכב ממילא כשר, ועיי' בצל"ח אשר כמ"כ כוונתו כמובן עיי"ש. והנה חתני הרב הגאון אב"ד ק"ק גאלאנטא נ"י השיב לי דבר נכון ליישב דבריו הקדושים והוא כי התוס' לשיטתן חולין ד' פ' ע"ב ס"ל דגם לר"ש אם כי דס"ל שחיטה שא"ר לש"ש וכל שחיט' או"ב בקדשים ששא"ר דה' השני מחוסר זמן מ"מ כיון דאסרה התורה עכ"ח גזה"כ הוא כמו שחוטי חוץ לר"ש אי ליכא אסור אח' בהדי' וא"כ שוחט הפסח על החמץ הכי אמרה תורה לא תשחט עכ"ח חייב' רחמנא בזה גופ' כמו ש"ח ואו"ב אבל שלא לשמו דאיכ' פסול אחר חוץ משחיטה עה"ח בזה לא אמרה תורה, וא"כ לס' התוס' אינו מבואר בדברי ר"ש דכשר וזה דבר הגון, אלא דשוב ראיתי בדברי תוס' חולין דף פ"ה שהקשו לפירשיז"ל הכי שפי' שלא לשמו פטור משום ששאיר לר"ש אמאי נילף קדשים מקדשים דהיינו מש"ח דשמה שחיטה והניחו בתימא, ומ"מ ס"ל לתוס' בטעמי' דר"ש משום אסור והיתר דשחיט הוכמ"ש מתוס' יומא דף כ"ט עיי"ש, ועי' מס' חולין דף ל' ג"כ מוכח הכי עיי"ש, ואשר אני אחז' ליישב דברי' מטעמי' ונמוקי' במ"ש דאביי דקאמר מהני עכ"ח לא אמר על שוחט את הפסח עה"ח דמהני דאי לא"ה למה לקי דהא אם הזבח פסול כש"כ דלק' שגרם פסול וה"נ לרבא לא שייך תירוצא דלא מהני וחייב משום דעבר אמימר' דרחמנא הא אדרב' אי לא מהני והזבח פסול א"כ לר"ש דס"ל ששא"ר לש"ש עי"כ יפטור ועכ"ח כשר כמו לאביי דאל"כ קשי' לדידי' כמו דקשי' עלי' אביי מכל לאוין שבתורה ועכ"ח דכשר כמו לאביי וז"ש מדאביי מקשי' התוס' אלא דלאביי גופ' מה קשי' להו דאי מהני אדרבה יהי' כשר וע"ז תי' דלאביי אליבא דידן דלא ס"ל כר"ש אלא ששא"ר ש"ש א"כ אפי' פסול מ"מ חייב ומרבא לא קשי' את"ק דילמא באמת פסול ואי מדר"ש נשמע לת"ק דרבה לא פליג' זה אינ' דהא אליבא דר"ש ל"ש סברת רבא כלל דאי ל"מ אדרבה פטור כנ"ל, כנלענ"ד, דו"ש. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"ס. סימן ע"ה את חג המצות יחוג בדצות