לבושי מרדכי על אורח חיים קא

בחד קנה נמי מהני משום לחי וכקושי' ר"ת ואדרבה נראה מטרח' שלו שחושש ומפקפק להחמיר כב"ש דלדידי' לא מהני לחי לבד רק בקורה ג"כ או כר"א והוה כמו דאמרינן במ' ברכות בר"ט שהטה עצמ' בק"ש להחמי' כב"ש והא קיימ"ל כב"ה דמפורש במתניתן ד' י"א דסגי' בלחי לבד א"כ שפיר תי' בתוס' על קושי' מני' וביה במה דק"ל הא כל צוה"פ בקנ' מומ"כ תיפוק לי משום לחי דמהני שייך שפיר לומר כיון דתני בבעל האבעי' או בבריית' צוה"פ עכ"ח איירי במסתמ' היכ' דצריך צוה"פ כמתניתן, ולמה לן לתרץ בגוונ' ואופן דלא נזכר לא במתניתן ולא בברייתא וגם כי מסתמ' אינ' כן בסתם צוה"פ רחוק מהכותל ג"ט או יותר דלא משכח' רק באי אפשר כמו שנשאל השאלות באופן זה, ועד"ז לא שייך לומר סתם צוה"פ ועוד הא כל עצמ' לא מבעי' לי' רק משום גובה המבוי משמע דליכ' ריעות' אחרית' וכן בבריית' הנ"ל משמע דמשו"ה קתני צוה"פ וראיתי בת' מהר"מ שיק סי' קס"ז שהשיב על דברי תו"ש ג"כ לומר דמשמע בבריית' דליכ' ריעות' אחרת וזה שייך לומר על ריעות' דיותר מג' טפחים דהוה כמו אקומתי' חדשה אבל מה שאמר כן גם על ריעות' דמפולש ויתר מעשר דג"כ מפקותי' מבריית' לענ"ד כמו שאמרתי דעל זה לא שייך איז' אקומתי' דהכי מסתמ' הכי הוה דאל"כ למה לי' צוה"פ וכקוש' ר"ת ועל זה שפיר תירצו מני' ובי' וכמו לטעמך דעכ"ח צריך לאוקמי בהכי דסתם צוה"פ עכ"ח כך הוא כנלענ"ד, ולא באתי רק כמעיר בדבר תור' דללמוד אני צריך. והנה בנדון שמצד א' הוה סמוך לכותל ורק מצד א' הוה רחוק בזה מקילי' רובן ככול' ובת' בי"א ומקו"ח נאמר ונשנית דגם התבו"ש לא החמיר רק ברחוק מב' צדדי' דאז שפיר שייך דיוק' מקושי' ר"ת או מתי' התוס' מפני מה לא תי' הכי אבל אם מצד א' הוא סמוך לכותל שוב הדר' קושי' ר"ת לדוכתי דתיפוק לי' משום לחי דהא חד לחי ג"כ מהני והא חד קנה סמוך לכותל והלא די בלחי זו לבד אלא ש"מ דדוקא בתרווייה' מרוחקי' החמיר בתבו"ש, והנה בפרמ"ג סי' שס"ג אומר בפירוש דיש לזהר ברחב יותר מעשר אמות ובת' בי"א השיב עליו דהא אנן קיימ"ל דמבואות שלנו כחצרות דמי' כמ"ש הרמ"א בסי' שס"ג א"כ בכולה' יש להחמיר, ולענ"ד כיון שאינ' רק חומר' וכמ"ש המג"א בסי' שס"ה דלאו לכול' דינ' כחצרו' דיינין לי' בזה אפשר ס"ל לפמ"ג דאי"צ לזהר וגם זאת לדעת דאם כולי פ רצו' הוה ע"י צוה"פ דסגי' בחד צד בלחי או קורה כמ"ש המג"א סי' שס"ג א"כ בכהגוו"נ אם מצד א' הוא סמוך לכותל ושאר פירצו' הוה ע"י צוה"פ ודאי אין לחוש לכ"ע כמובן. והנה עוד יש לחקור בנדון זה אם שייך בזה משום בקיעת רבי' דמבטלי לפתח' והיינו בפירב' של ד' טפחים ועיין במג"א סי' שס"ה מ"ש על דברי טור ועיי' בסי' שס"ג סעי' ל"ד ובט"ז סי' שס"ה ובת' פנים מאירות סי' כ"ה שהי' עובד' כזו בשני צדדי' ומיקל בזה והביא' במהרמשי"ק סי' קס"ז הנ"ל ודעתו נמי להקל אלא אם באמת בקעי בו רבי' דהיינו שהרבי' בוחרי' יותר לילך באות' פירצה של ד' טפחים משום בזמן רפש וטיט נוח יותר לילך סמוך לכותל כמובן דאז עכ"פ יעשה אצל הכותל לחי כ"ש גוב' י' טפחים ויוצא אליב' דכ"ע, והנה מעלתו לא ביאר בזה ובנזר ישראל ג"כ אתי' עלי' משו"ה חששא. והנה להלכת' ודאי לא עביד שום אסור באות' שי"ק דכדי דברי הגאונים המקילי' בדרבנן ובפמ"א מתיר בלא שום תקון אפי' ביותר מד' טפחים ורק מכאן ולהלא' אם בקעי בו רבי' באות' פירצ' של ד"ט יעשה לחי כ"ש אצל הכותל וארוך אליבא דכ"ע. ב') מ"ש בענין שבות בתו"ש הנה ידוע כי המחבר סותר דבריו במ"ש בסי' שצ"ג דהא בזה נחלקו ר' שמריה ור' יואל שיטת ר"ש דתו"ש חמור מבין השמשות דגוזרי' אפי' בשבות כ"פ המחבר בסי' רס"א ובמג"א נוטה להקל באמיר' לנכרי ובסי' שצ"ג הביא בראשונה דעת ר' יואל משמע דעיק' בעיני המחבר וכבר עמדו עד"ז עיי"ש בתו"ש ובדגו"מ תי' דיש לחלק בין קבל' תו"ש ובן קבלת שב' ממש ובזה איירי בסי' רס"א דקבל' בברכ' או במזמור שליה"ש ודאי קבל שבת ממש ובס' תו"ש הכריע דגם ר' ש' לא החמיר רק אם קבל עליו תו"ש אבל אם לא קבל עליו ניהו דעבר על עשה זו אבל אינ' חל עלי' השבית, בע"כ והביא ראיי' מכרח' דאל"כ היאך משכחת לי' דלא גזר' שבות ביה"ש תיפוק לי' דכבר נאסר משום תוס' שבת ועיי' מ' ר"ה ד' ט' בתוס' שם ובת' ח"צ מיקל לגמרי כדעת ר' יואל ועכ"פ כוון מעל' בסברת' לדעת הגאון תו"ש במקצת' ודברי פנ"י במ' ר"ה לא העיר כלום מדברי מחלוק' ר"ש ור"י וס"ל להיפך דתו"ש קיל מביה"ש ואפשר ג"כ לומר כהנ"ל דיש חלוק בין קבלו ללא קבלו ואי"צ להאריך. ג) ראיתי ומ"ש מעל' ע"ד פרמ"ג סי' תרי"ב דס"ל דו עניתם דכתב גבי יוה"כ הוה עשה וחמור מת"ש דאינ' רק מכח רבוי כידוע וס"ל דועניתם משמע אפי' כ"ש והקשה מעל' מר"פ יוה"כ דפליגי בח"ש ביוה"כ מה פליגי דעכ"פ אסור מאסור עשה ועניתם, ולכאור' קושי' אלימת' אלא דלענ"ד דהפרמ"ג נשמר בדבריו שהביא דברי מל"מ פ"ב מה' חו"מ ועל זה בנה יסודו דהיינו לפי"ד הרא"מ שם במל"מ דכל השיעורי' הלל"מ ואכיל' וכן ועניתם כ"ש רק באת הלכה ואפקע ממשמעות' והיינו לר"י דס"ל ח"ש מה"ת מה"ט ול"ס רי' חשוב' ר"ל אכיל' בכזית משמע אבל לר"ל ס"ל להמל"מ אליב' דרא"ם דל"ל האי סבר' דבזה פליגי וס"ל דאכיל' גופי' וכן ועניתם משמע שיעור' והללמ"מ לא בא רק לפרש לנו המשמעות אבל לא מפקע ממשמעות' כלל וא"כ הכל לשיטתי' אנן דקיימ"ל כר"י ובין אכיל' ובן ענוי משמע כ"ש ורק הלמ"מ אפקע ממשמעות והיינו לעונש ומלקו' ולקרבן אבל לענין אסור' אדוכתי קאי וממילא משמע בכ"ש