לבושי מרדכי על חושן משפט קנ

כשאר חשודי' ודינ' מבואר בסי' צ"ב ושאני עדים שהוזמ' כיון שאינ' העדות עצמ' מוכחש אלא פסול גברא כמו שהעידו שהם גזלנים א"כ כל או"א ישנו שני עדים והוה כמו ב' עדים כשרים מעידי' על ראובן שחייב כך וכך ועל שמעון כמ"כ משא"כ עלי עד א' ואם נדון אות' לחשוד מפני שהעיד בערכאות דינ' מבואר בסי' צ"ב סעיף ז' שכנגדו נשבע ונוטל כיון דאיכא עד א' שמחייבי' שבוע' והנ' כן הוא לענ"ד. והיינו למ"ד דעשא' תקנה בדינ' דגרמי והיא אבעי' דלא אפשיטא בב"ק ד' ס"ב ונדון זה הוה דינ' דגרמי עכ"ת דינ' כמ"ש בסי' שפ"ח סעיף ז' כמובן ואם כן הדרנ' ממ"ש במכתבי הראשון לחייבו נ' מארק ושני שלישי מן הנ' מארק השניים דהיינו עד פ"א מארק. שאני חשבתי שהודה על הדבר ורוצה לעשות תשובה מעלית' אבל כיון שכופר וטוען כי אמת הדבר לענ"ד יש לדון כמ"ש לעיל. ורק עפ"י ת' שבו"י ות' חת"ס דיש לדונו כמסור מיד שספר לאשה הנ"ל אז ודאי חייב בכל. וכיון שיש חולקי' בזה ע"כ טוב לבא עמו בפושרי' ואם הפשרה תהי' כמי פשרה דעלמא דהיינו לבצוע חצי לשלם או ב' שלישי כמ"ש השבו"י במי שהחיוב נוטה יותר זה תלוי בראות עיני הדיין ומעכ"ת מבפנים. וע"ז כוונתי במכתבי הראשון בפשרה היינו החצי מן הדין והחצי השני יחלוקו דהיינו כ"ה מארק והוא ע"ד מארק. ואם לפי ראות החיוב נוטה יותר להעמיד לרוכל הנ"ל הפשרה ב' שלישי של כ' מארק וא"כ סך הכל פ"א מארק ועוד איזה סך פרוטי' כמובן. ידידו"ש ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ סימן ל"ט בעהי"ת י' א' פ' כ"ת תער"ג לפ"ק מאד יצ"ו לרב גדול א' אחרי מבוא דרך ברכה מאהבה וכו' ע"ד הנשאל לפניו בענין חמורו' באשה אשר הרופא אמר כי אם תתעבר תטרף דעת' אם מותר לאבד ההריון עד"ז. וציין מעכת"ה לעיין בחת"ס ומהר"מ שיק ובת' תורת חסד בענין זה. והנה בחת"ס סי' קע"ב ביו"ד ובת' מהר"מ שיק סי' נ"ד בח"מ ועיין חת"ס אה"ע סי' כ"א נו"כ לענין שמוש במוך וכן בת' נ"ש ות' אמרי אש סי' ס"ט וכבר הלכו בו נמושות וכבר נשאל ממני עד"ז כי בעוה"ר שכיח בזה"ז וידוע כי ה"ה לא התירו רק אחה"ת אבל הגאון מהר"ז בטיב גיטין בסופ' בהגהו' ובאורי' על הש"ע אה"ע סי' כ"ה מעמיד בדברים קצרים והביא שיטת הרשב"א והרמ"ה והריטב"א מ' כתובות ד' נ"ל שמתירי' גם קודם תשמיש ולדעת הריטב"א יותר יש להתיר אם היין המוך קודם התשמיש וכן הביא דברי היש"ש מ' יבמות שתפס ב' קולות יחדיו שיטת רש"י דהפלוגת' דר"מ וחכמים במ' יבמות ד' י"ב אייר' קודם התשמיש ושיטת ר"ת דבהני ג' נשי החיוב לשמ' ע"י מוך ובשאר נשים רשות ובתורת חסד שכתב שנעלי דבריו מהגאונים. הנה מובא עוד במוקדם הדור שלפני' ובה' מחנה חיים ח"א סי' נ"ג האריך והעמיק בנפלאות כמ"כ להתיר' והביא דברי התוספת' פ"ב מ' נדה שם הלשון רמ"א דש מבפנים חור' מבחוץ א"כ ע"כ דאיירי פלוגתתן במוך שלפני התשמיש. אכן בתוספת' שנדפסין עם הגר"א גורס רא"א והוא ר"א מ"מ יבמות ד' ל"ד א"כ אין ראיי' מהתוספת' ועיין בת' מהרי"א יו"ד סי' רנ"ב באורך ומסקנתו להחמיר בכל ענין רק ע"י שתיית כוס עיקרי' דעתו להתיר. ועיין בת' אהל אברהם מהגאון מגארביע ז"ל שם תשובות מסי' צ"ו עד סי' ק"ב מהגאונים שהי' בזמן ההוא ישנו מחמיר וישנם מקילים ועתה מה בידינו להכריע ולהכניס ראשו בין ההרים ועיין בת' נטע שורק סי' ו' וכן בתי נהרי אפרסמון ומי שכחו יפה יבא ויסמוך [ועיי' לעיל חאהע"ז סי' כ"ח כ"ט]. ועתה באתי לפרושי ופלפול' מ"ש הדר"ג לעיי' בת' תורת חסד והוא תשובה נפלאה ברב גדולתו על עקרי דהלכה קאי אשר ממנו נקח ללמוד כמ"כ לענין היתר שתיית סמי רפואה לאבד הולד אשר בזה דנו בחו"י סי' ל"א וביעב"ץ סי' מ"ג. וראיתי להגאון בעל ח"ח אשר עמד ע"ד הרמב"ם פ"א מה' רוצח במ"ש מתניתן דמ' אהלות פ"ז באשה שמקשה לילד חותכי' הולד אברי' להציל נפשם האשה מפני שהוא כרודף יצא ראשו אי"נ בו שאין דוחי' נפש מפני נפש שזה טבעי של עולם ובמתניתן הנ"ל לא נזכר טעמי' כרודף וכן ביצא ראשו לא נזכר במתניתן מפני שזה טבע' אלא במ' סנהררין ד' ע"ב אהא דאר"ה בקטן שרודף נתן להצילו בנפשו ופריך בגמ' מיצא ראשו אי"נ בו ומתרץ משמים רדפי' לה. ועד"ז כבר הקש' בנוב"י מהדו"ת סי' כ"ט בח"מ ל"ל טעמי' דרודף ברישא וגם בסיפא דקאמר משמים רדפי' זה שייך גם ברישא בלא יצא ראשו ועד"ז הרחוב הדבר לחלק בין מזיה ומכוון ותולה ג"כ במחלוקת אי עובר י"א או לא. ולא אדע למה לא פירש כפשוטו לפ"ד עפ"י הגמ' דמ' ערכין הנ"ל דפריך בגמ' במתניתן דתני האשה היוצא וכו' אין ממתינן עד שנלד' ופריך בגמ' פשיטא גופא היא כלומר דפשיט לי' דאין כאן משום הצלת עובר דלאו נפש מקרי כמ"ש בסנהדרין והסמ"ע סי' תכ"ה ואי משום דעכ"פ אסורו הוה כמ"ש בתוס' מ' חולי' ובססנהדרין פ' ד"מ מ"מ כיון דלאו נפש אקרי הוה כשאר אסורי' והא רציחה דחי' עבוד' החמורה ואי לא מעוטי היתה דוח' שבת ג"כ כמ"ש במ' יבמות ד' ז' וסנהדרין ד' ל"ה כש"כ אסור זה וז"ש גופי' כלומר כלאו נפש בעצמ' הוה ומתרץ דס"ד משום דא"ר ויצאו ילדיה וגו' דצריך לשלם לבעל כאשר יושת דממוניה הוה ונא נפסד' קמש"מל ופריך תו דילמא ה"נ ומתרץ מרבוי דקרא ומ' גם שניהם אלמא דצריך קרא משום דממונא של הבעל ולזה כיון הרמב"ם דהא אסור להציל בממון חבירו ואפשר דאפי' מחיל' לא מועיל בענין ממון נפשות משום מצות פ"ו ומשום ל"ת דהשחתת זר' כדמוכח בתוס' מ' סוטה ד' כ"ו גבי מעוברת דשות' לאחר לידת' ע"כ נתן הרמב"ם הטעם משום דהוה כרודף וכמו דחשבינן לחמר' על המבר' ומשא כבד על הספינה בב"ק דף קי"ז דמאבדי' החמור ומאבדי' הסחורה בשביל הצלת נפשות ואין הטעם משום אבוד החמור או משום אבוד הסחורה דפשיטא אם הי' של הפקר דאין משגיחי' כלל עד"ז ורק משום ממון בעלים דאסר אפי' בסכנ' כמ"ד בסי' שנ"ט דאסור לגזול אפי' להצלת נפשות שלא ע"מ לשלם ע"כ אמרינן דהוה כרודף כלומר מצד הבעלים וכמ"ש רש"י ז"ל ע"כ ג"כ בעוברי' שהם של בעל צריך מטעמי' דרודף אבל ביצא ראשו דתו אינה ברשות בעלים כמו שאר בנים קטנים דקיימ"ל בסי' ת"כ דתשלום הניזקי' הוה שלהם וילקח בו קרקע. ומעתה ברישא אם כי משמים רודפי' אות' מ"מ לענין ממון פשיטא דמעבירי' כל דבר הניזק