לבושי מרדכי על חושן משפט קמט

בנדון זה לא אדע מה נדון אם ישלם כולו או רק החצי כמו גבי ב' מוסרי' או נימא דהיא אנסו בזה דתאמר האמת כמו שאמר הרוכל או נימא כיון שעד כשר כנגדו למה הי' לה לבא בקובלנ' לפני הערכאות ולהוציא שלכ"ד או נימא שליח' ש"א כמותי והרוכל לגמרי חייב או נימא כיון דדבר זה שייך לגופו לא שייך שליחות שכ"כ בישוע"י אה"ע סי' ה' ולפ"ד חת"ס הנ"ל הוא המעיד והיא המסור. ועכ"פ נלע"ד לפשר הדברים וישלם עד ס"ד פ"א מארק דהיינו כ' מדינ' כמי ב' מוסרי' ברמ"א סי' שפ"ח ומשארות החצי דהוא מן כ' מארק ב' שלישית לצאת ידי מרן חת"ס ושבו"י וכמ"ש בפ"ת ח"מ סי' י"ב בשם השבו"י ג"כ למי שנוטה דין החיוב יותר הפשרה בדרך זה שישלם ב' שלשי'. וחכם עינו בראשי לתווך השלום ולדבר אל לבו לפייס פני בע"ב הנדיב ויקבל הרוכל תשובה עליו כי גדול עוונו אשר עשה ושלם רעה תחת טובה ויגמור בדעתו ולבו שלא לעבור הדרך על חברו הנאמן: ידידוש"ת. ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ סימן ל"ח הי"ת י' ו' עש"ק כ"ו למב"י עת"ר לפ"ק פה מאד יצ"ו להרב הנ"ל נ"י. מעכ"ת חוזר על הראשונות לאמר כי בס' מצות ה' מבואר כי גם מספר לה"ר ורכילות לפני ישראל חבירו וגורם היזק ג"כ מסור מקרי. לענ"ד קאי האי מסור ע"ד הנאמרי' במסגר דהיינו שאמר בפני השר. ואפי' יהיבנ' לי' דקאי גם אשלפניו היינו אפשר לענין אסור ל"ת רכיל ועונשו מן השמים אבל לענין דינ' לשלם היזק' כשאר מסור לא תמצא וצריכי' לחקור אחרי דינ' דש"ע ח"מ ועד"ז הביא דברי רמ"א סי' שפ"ח סעיף ט"ו מי שמדבר בפני הקהל ועדה דברי מסירות ועי"כ נשמע לאנס וגרם היזק אעפ"י שאין לו דין מסור מ"מ מענשי' אות' לפי ראות הדייני' ולדעת מעכ"ת היינו משום שלא הי' כוונתו לדבר המסירות ולהיזק רק ניזק ע"י דבורו. והנה דברי הרמ"א לקוחי' מדברי ת' הריב"ש סי' רל"ט ות' המיוחסת להרמב"ן סי' ר"מ ובריב"ש מבואר שכוונתו הי' לדברי המסירות עיי"ש מתחילת השאלה אלא דשם בטעמיו שלא דנו כדין מסור דעלמ' מפני שבלא"ה הי' הנמסר ביד השופט ובזה הי' מקים להשיב ע"ד הרמ"א מ"ט לא חשוב מסור אם לא הוה כעין עובדא דריב"ש דהא הרמ"א סתמא קאמר. אלא בעובדא דהרמב"ן סי' ר"מ הנ"ל מבואר ומפורש להדי' שלא כדברי מעכ"ת וסיים שם דזה פחות כמרביץ ארי בפני בהמת חבירו ופטור מדינ' אדם ודיכ' מסור לשמים ורק משמתי' אותו עד שיסלק הנזק עיי"ש והאי עובדא דיהוד' בן גרים בגמ' מ' שבת ד' ל"ג ג"כ הוה ענוש עפ"י כס מהתנא רשב"י וזה כמו משמים כאיני התוס' במ' ע"ז ובכמה מקומות: ומ"ש מעכ"ת במה שאמרתי לחלק לענין בדיק' חמץ בחור שבין ישראל ונכרי דשאני התם דהנכרי יסכן את ישראל כדי להציל עצמ' מכספי' ואיכ' מ"ד בסנהדרין דנכרי מצווה על הכשפי' וע"ז טענת כת"ה ואם מצווה הנכרי מאי הוה וכי דין ישראל נמסר לדיני. והנה. גם אני לא אמרתי רק לסניף שנקל בעיני הנכרי לסכן את ישראל כיון דגם הוא מצווה חמירא אצלו ומודה בו כידוע בדבר שאינ' מצווה בו אינ' חמיר בעיני' וכיון דכתיב בקרא מכשפ' ל"ת וכש"כ בב"נ דזהרתן זו מיתתן. ואמרינן בפ"ג מ' כתובות אע"ג דד' מיתות בטלו דין ד' מיתות לא בטלו עד"ז בעיניו כגברי קטילי כמובן. לבד מזה לענין נקמה ודאי יש לחלק בין נכרי לישראל דכתיב בי' לא תקום ול"ת בני עמ"ך. כיו"ב כתב מרן בחת"ס אה"ע דגבייה' קרינן ועברתם שמור': ועוד נלע"ד דאין ראיי' כלל מהאי בדיקת חור לדברי כת"ה דנילף מזה כיון דפטרינן לי' ממצות בדיק' משום דהיה לי' שונא א"כ הה"ד לענין היזק הוה שונא ברי' היזק' דשם אין הפירש דשכיח הזיק' דאשר ע"כ לא נסמוך על השכר דשלוחי מצווה אינ' נזקי' דאי הוה האי שכיח' כמו וודאי או רובא או אפי' ספיקא פשיטא רפטור דאין דבר שעומד בפני פק"נ וגם ספיק' לקול' כמ"ש בפ"ב דיומא ובכמה מקומות דכל המצוות נדחי' מפני פק"נ וכי ס"ד דבס' סכנ' נעשה מצות מילה או לאכול מצה משום דנסמוך על שליחי מצוה דאינ' נזוקי'. הלא מבואר ברמב"ם ה' מילה היאך להתרחק מחשש' דסכנה ובש"ע יו"ד סי' רס"ג ועיין בת' מהרי"א או"ח סי' ק"ס בענין אכילת מצה במקום סכנה. וא"כ כש"כ לענין בדיקת חמץ דסגי' בבטול ודאי הוה דינ' כמ"ש בסי' תמ"ד גבי להציל מן הגוים ונהר דפטור לגמרי כמ"ש במג"א דכלל' היא דרק בג' מצוות יהרג ועל יעבור ובשאר מצוות התורה פטרת. והיאך נאמר שליחי מצוה א"נ הא אין כאן מצוה כלל רק הך דשכיח הזיק' הייני כמו מעוט המצוי'. ועיין ביומא ד' י"א ובחולין ד' קמ"ב דגרסינן קביע הזיק' וכיון שכן לענין ברי הזיק' ודאי איכ' א"כ אין כאן ראיי' מהך דינ' דבדיק' כנ"ל: ומ"ש כת"ה הפירוש בדברי הג"מ דהגוי יאמר דישראל כשפים עושה לו אינ' שחושב כן לפי האמת אלא שיבא בעלילה זו ע"י שנאתו. והנה סברתו נכונה וגם כי משמע כן מדברי רש"י ז"ל כמ"ש כת"ה. ומה שהקש' מעכ"ת מ"ט לא מתרץ בגמ' גם בסכנת עקרב משום דשכיח הזיק' לא סמכינן דשליחי מצוה אי"נ כבר עמדו בזה האחרונים בעולת שבת וח"י וחמד משה סי' תל"ג ובח"י תי' בטוב טעם עיי"ש. והנה מ"ש כת"ה חדשות לי שאין המעיד הנ"ל מודה רק מעמיד דבריו שאמר האמת ומעכ"ת מדמה לעדים שהוזמ' שצריכי' לשלם והה"ד הכא כיון שפסל לעדות ושבוע' שעבר על לתר כמ"ש בסי' ל"ד דבאסור לאו מה"ת פסול אפי' בלא הכרזה. והנה לפי הנ"ל לא שביקת עדות בעוה"ר בזה"ז כי מי יודע כמה בעלי לה"ר ורכילות וכמה עיברי' בלא תקום ול"ת וכמעט לחסידות יחשב מי שלא עבר בזה ועכ"ח צריכי' מ"ש בסעי' ד' שם כי מפני שסוברים שאין אסור לא נפסלו וקלקלת' תקנתם. וגדולה מזו כתב בת' רמ"א ורע"א סי' צ"ו באלו המגלחי' בהשחת' כש"כ בזה. אם לא שנאמר לפסלו משום עדות' אשר בעד א' דאסור להעיד ואם בעד מכחישי' משמתי' אותו כמ"ש בסי' כ"ח וגם בזה צ"ע. והנה כל זאת נאמנות שלו בשאר עדיות אבל לחייבו ממון לא הבנתי דברים שאמר מר וכי מפני שמסיר מחייבי' אותו בלא שום ראיי' רק מפני עד המכחישו והא לענין זה הוא בעל דין ולא עד והלא במסיר גופו דינ' מבואר בסי' שפ"ח סעי' ז' אפי' עדים שהעידו שמסר ואיכ' טעה בין המסור ובין הנמסר עד כמה ההפסד אם לא תפס הנמסר אין מוציאי' מן המסיר רק בראיי' ברור' ואפי' בתפס צריך הנמסר שבוע' ודינ' מסור בזה