לבושי מרדכי על חושן משפט קמח

ע"ד א' מנדיבי בע"ב שהטיב כמה טובות עם זוג א' אשר בא לגור במק"כ ואחרי כן אשר ראה תהלוכת ביתו זו אשתו אינה כשירה הסירה מביתו ועי"כ נעשו שונאים ונוקמי' ואיש אשר הי' יוצא ונכנס בבית בע"ב הנ"ל ובקש ממנו ללות לו הלואה ק' פראנק ולא רצה למלאות רצונו בלא שטר ע"כ התריס כנגדו לאמור כי הזוג היטב אמרם כי כל מהותי' רק מפני הכבוד למען התפאר. ועד"ז השיב הנדיב בע"ב שאין לו דבר עם הזוג הנ"ל כי מד"ת אסיר לבעל הנ"ל לדור עם אשתו והנ"ל הפחיד מיד להבע"ב להיות רוכל דבריו להאשה הנ"ל ויהי' לו יותר היזק מהלואה זו וכן עשה מזימותיו וספר להאשה כל הנ"ל ועוד הוסיף לומר שקר כי הבע"ב אמר שהיא מופקרת ועד"ז הלכה לערכאות ש"ג והרוכל העיד לה והי' שם עד כשר שהכחיש אות' וערכאות מ"מ חייבו אות' ב' שלישי ההוצאות עד ק' מארק' ועד"ז דן מעכ"ת לחייב' מפני דיני דגרמי אחרי אשר ביאר מעכ"ת גודל עוונו מבאר ש"ס ופוסקים כאשר באמת גדול עוונו מנשוא ולית צריך בושש. ולענין התשלומין לענ"ד אם לא הי' מעיד פני הערכאות יש להסתפק בדבר אם יש כאן משום דינא דגרמי כי מ"ש מעכ"ת כיון ששונאי' את הבע"ב הוה בטח כי תביא הדברים לערכאות ולחייבו מפני הרכילות. כי מ"ש מעכ"ת מס' מצוות ה' פ' קדושים לא מצאתי דבר לחייב בעל הרכילות אפי' בגרמא דגרמא רק מחלק בין שאר מסור לשאר הולך. רכיל כמ"ש ג"כ בס' החינוך ומסור שאני שמוסר לאנס ועו"ג דהוה כתוא מכמר וכמקלי קלי כמ"ש בב"ק דף קי"ז פ' הגוזל ב' דבזה הוה משום דינא דגרמי או משום קנסא אבל בשאר רוכל לחלק בין לשונא ושארי' ב"א לא מצאתי. ומ"ש ראיי' מש"ע או"ח סי' תל"ג דפטור מבדיק' בחור שבין יהוד' ונכרי מפני סכנה ומשום דשכיח הזיק' ולא סמכינן משום עשה מצוה שלוחי מצוה דאינ' חוקי' משום דבשכיח הזיק' שאני. והנה משם לא ידענ' מה ראיי' הא טעמא בצדו משום דבליל' עת הבדיקה ואמר כשפי' היא עשה לו ודילמא משום להציל עצמ' מסכנ' כשפים יעמוד כנגדו בהרמת יד וגם איכא מ"ד בסנהדרין דף נ"ו דבכ"ת מצווה על הכשפים וע"כ נקם ינקם אבל בל"ז משום שנאה בלבד מנ"ל והראיי' דביום חייב לבדוק כמ"ש בט"ז וח"י שם ועוד מנ"ל לחייב הרוכל למה לא נחייב את המזיק גופ' שעשה מעשה ומסר ליד הערכאות הלא דינ' כמסור כמ"ש בסי' כ"ו סעי' ד' במסר שט"ח על ישראל ליד גוי דחייב לשלם לבע"ח במה שגרם לו הוצאו' יותר ממ"ש חייב בדיני ישראל ופי' הגר"א שם משום דהוה כמסור וכן נראה דעת התשב"ץ בת' סי' ר"ד ח"ב דפסק דכל מה שהוציא מיד ישראל ע"י עש"ג שלא כדין הוה גזלה בידו ואם קדש אשה במעות הנ"ל אינה מקודשת. וא"כ כש"כ דחשוב כמזיק ועיין בסי' שפ"ט סעי' ה' כיו"ב. ועוד יש להעיר ממ"ש בח"מ סי' כ"ח בשוכר עדות שקר דחייב בדיני שמים ובשם התוס' דוקא שניכר דעביד מעשה אבל במסית להעיד עדות שקר פטור אפי' מד"ש דדברי רב ודברי תלמיד מי שומעי' ועיין בסמ"ע והש"ך שם. וא"כ ה"נ כן גבי רוכל יטען כן דלמה צייתי האשה לדברי'. ועוד כיון דמסור גופ' אינ' חייב רק משום דינ' דגרמי כמ"ש בגמ' ופוסקים והיא האשה מרשע' זו והרוכל פשיטא דאינה רק גורם וא"כ לא הוה רק גורם דגורם ולדעת בע"ת פטור כמ"ש הש"ך סי' שפ"ח: שוב פקחתי עיני וראיתי כי הוא מחלוקת קדמאי בסי' שפ"ח ברמ"א סעיף ט"ו שיטת הרשב"ץ בשולח שליח למסור דפסק שחייב השולח דשלוח' של אדם כמותו ולא שייך בזה אישלד"ע כיון דכל טעמי' משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעי' ומסור זה שמוחזק בכך ודאי יעשה מזימותיו. והש"ך וקצוה"ח חולקים עליו דאישלד"ע אינ' מטעם זה למסקנא אך ורק דגזה"כ הוא, ובת' שבו"י ח"א סי' קס"ד חולק על הש"ך ומחזיק שיטת הרמ"א וכמ"ש בשם הרשב"ץ ובת' חת"ס סי' קפ"ה ג"כ מחזיק בשיטת הרמ"א בשם הרשב"ץ ולא מטעמיה אלא דזה גופ' מסור מקרי רמה לי מסור ומה לי אלם ומה בין אלים נכרי או אלם ישראל ועפ"י רוב גם השר אלם אינ' עושה מעשה בעצמ' אלא ע"י שלוחו ובאמת כן פסק הרמב"ם שאין חלוק לענין תשלומי' בין אנס ישראל או גוי עיי"ש בפ' ח"מ פ"ח הנ"ל ולא חדש בחת"ס אך ורק דמסור גופ' מקרי אנס ג"כ ולא שייך בזה לחלק בין הפסק השליחות או ע"י גרמא עצמ' וכן סיים דאפי' גורם דגורם ושליח דשליח המשלח חייב וא"כ בנדון זה ג"כ דינ' הכי ובפרט לפימ"ש בפ"ת כי גם הש"ך יודה לסברא זו ולא פליג רק בשטר. ובאמת לא מצאתי מ"ש בפ"ת ש"ך ס"ק ס"ה אבל בב"י שהביא דברי ת' הרשב"ץ הנ"ל משם בארה סברת חת"ס הנ"ל ומעתה אם האשה רגילה ומוחזקת להביא משפטה לידי הערכאות לסברת הרשב"ץ ושבו"י חייב הרוכל זה. ולדברי מרן חת"ס בל"ז ג"כ חייב בתשלומי'. אלא שיש לדון אם חייב בכולו או רק בחצי ועיין בסי' שפ"ח הדין בב' מוסרי' ואם אין לאשה מה לשלם יש סוברים דחייב בכולו עיי"ש: ועתה נבא לדון בס"ד בחיוב עדות' בשקר הנה בסי' כ"ח סעי' ג' הביא הדין בהעיד לגוי דאם בשקר הוציא' על ידו חייב לשלם. ומהו החלוק בין מעיד לגוי או לישראל ס"ס הפסיד לישראל ובש"ע יו"ד סי' של"ד בכ"ד דברים שמנדים עליהם ומהם מי שהעיד על ישראל בערכאות והוציא' ממון ע"י דחייב לשלם ושם סתמא קאמר בין לגוי ובין לישראל. ועוד דהכא בנדון זה העדות אינ' עיקר בהוצאות הממון למענה אך ורק קנס' לשלם ב' שלישי הוצאות וא"כ עיקר' תשלומי' לערכאות והיינו לגוי. ועוד מ"ש דיני' ממ"ש בסי' ל"ב ברמ"א בסופה בעדי' שהעידו שקר חייבי' לשלם וכן הוא בסי' ל"ח ובסי' מ"ו סעיף ל"ז בהמחבר. ולא אדע למה הביא מעכ"ת רק דברי הרמ"א והשמיט כל הנ"ל. ע"כ נלע"ד מטעם זה ודאי יש לחייב' דענה שקר באחיו דהא משום שאמר הבע"ב דבעלה אסור עליה מד"ת כאשר הוא באמת מאשר דרכה מוכיח עליה ועוד לא אמר בזה שהיא מופקרת דהא מטעם שהרג' פרי בטני ג"כ אין לדור עמה. עיי' בחת"ס אה"ע סי' א' ופשיטא דהערכאות לא מחייבי' אות' קנס' מפני דבריו הנ"ל: והנה החלוק אם משום מסירה או משום עדות שקר יש להעיר דכבר הזכרתי לעיל דבב' מוסרי' היאך הדין דברמ"א פסק דכל א' משלם החצי, וא"כ בנדון זה ג"כ נימא הכי דבש"ך ס"ל דאפי' אם אין לשלם מה מא' מהם עכ"ז אין משלם א' רק החצי ורק אם א' כתפס על צער' פסק במהר"מ דמשלם א' כולו, והכא בנדון זה אפשר דאינ' כמסור כמ"ש הרמ"א בענין המוכה שהלך בערכאות ואפשר שהוא דמה בנפשה שהוציא ש"ר עלי' א"כ ג"כ דינא הכי או אפשר דיש לחלק ועיין בש"ך שם ס"ק מ"ה ועיין בב"י סי' ל"ב בשם הרא"ה ומ"ש עליו בד"מ. א"כ