לבושי מרדכי על חושן משפט קיח

בידו ליטול משלו רק להסירו ממעמדו ובזה מה אונס שייך. ורק ביסרו ביסורין מביא המחבר סעי' ט"ו דהוה אונס ע"י חבירו וגם כי חסרון פרנסה לא מקרי אנוס ואפשר כי שגג בדעתו שזה אונס וגם שגג בשבועתו האיך לבטל וזהו לפי ראות עיני המורה. ואם לפי ראות עיניו היא יר"ש ואיש כשר ביודעין ומכירין אותו דאז יש לחשבו לשוגג אם כי לענין עדות ל"מ מ"מ לענין עדות אסורין אפשר קיל מיני' כמו טבח שהוציא טרפהמתחת ידו בסי' ב' וסי' קי"ט דג"כ קיימ"ל לפי ראות עין עליו. וע"כ צריך לאיזה עונש להעבירו על איזה זמן ולקבל דברי חבירות ותשובה מעלי' וכבר אמרתי בזה לפי ראות עיני המורה ביודעין ומכירין: ידידוש"ת ה"ק מרדכי ליב ווינקלער ח"פ סימן ד' ב"ה י' ו' עש"ק פ' תצוה תריסר תרנ"ב לפ"ק ברעזאווע יע"א להגאון אב"ד ק"ק פאקש נ"י מאשר האיר מול פנינו ע"ד כי קושי' הדר"ג ע"ד דברי הרה"מ כי גם חזקת ממון על עבדו עומד נגד חזקת כשרות ולדעת הריב"ש דמחשיב חזק' חי' ותא"א לב' חזקות הה"ד חזקת עבד דמשום אסור וחזקת ממון דמחשבי' לב' חזקות. והנה יש לעיין בממון דלי' אשר הבע"ד מודה בו שאינ' שלו אפי' בלית' כאן משום הוד' בע"ד מ"מ מה חזקת ממון או הוצאות ממון שייך במי שעצמ' מודה שאינ' שלו ועיין בשימ"ק כתובות בסוגי' דמומין דכל עצמת של חזקת ממון הוא שאין לנו להוציא בב"ד מידו בלא ראיי' ברורה ושוא"ת עדיף וכאן אינ' משום זה ועיין בנתיבות סי' פ"ח דסבור' לי' מדנפשי' רק דסיים מ"מ אית ביה חזקת מרא קמא והיא כשאר חזק' דמעיקר' גבי אסורין ומזה ועל זה תסתעיי' שמעתת'. וליישב דברי רהמ"ג דודאי אית לי' דמגו דבידו מהני אפי' עד חזקה כמ"ש במכתבי א' דהיא סברתי בה' יבום וכס"ן הר"ן והרשב"א בקידושין דף ס"ד גבי יש לי בנים דנאמן מה"ט. אלא דיש עוד חזקה כמ"ש פרי"מ והיא חזקת מרא קמא לכן התחכם לומר דאיכ' נמי כנגדו והיא חזקת כשרות דידי' ולא נשאר רק חזקה א' ולזה מהני המגו שבידו אבל בלאו האי חזקה לא הוה מהני המגו אפי' שבידו דמגו אינ' אלא כאומדנא ורובא כמ"ש האחרונים לענין למפטר משבוע' לכן לא מהני כמ"ש בשערי תורה מ"מ אמר' תורה דמדרבנן איכ' לברורי והדברים עתיקי': ומ"ש הדר"ג לתרץ הקושי' מגיטין ד' מ' באומר פלוני עבדי עשיתי בן חורין דנאמן משום הודאת בע"ד וא"כ ה"כ ול"ל טעמ' דמגו ולמה דמגו בהדיוט דעת הרמב"ם דאינ' נאמן. וע"ז תירוץ דהכ' רק על בן השפח' קאמר ולמפריע ואינו נאמן רק התם בגיטין משים דבידו לשחרר. ולענ"ד תלי' בסבר' מהריב"ל דס"ל דכל הודא' בע"ד משום מגו דאי בעי יהיב לי' במתנה אבל הא ידוע דברי קצוה"ח סי' ל"ד שהוכיח דלאו מטעם זה דאל"כ במקום עדים ממש לא מהני המגו אפי' בידו והא הודא' אפי' נגד ק' עדים אלא מחוורת' כשיטת רש"י ז"ל בקדושין ד' ס"ה דכל הודא' בע"ד משום עדות ממש ומהנ' אפי' גבי כל הפסולי' דגזה"כ הוא דילפינן מכי הוא זה דהאמינ' תורה על הודאת' וחייב' שבוע' כמ"ש במ' בבק"מ ובב"מ ופשיטא דאז אין חילוק בין למפריע להבא. ומ"ש הדר"ג מס' קצוה"ח סי' פ"ח שהוא נגד דעת הטו"ז דבספיק' לא מקרי עבד מוחזק דע"ז אנו דנין דאם הוא עבד אינ' מוחזק דידו כיד רבו. והנה הבאתי דברי התוס' מ' גיטין ד' י"ז בסוגי' דשמא יחפה ושם באר היטב דגם בספיק' מקרי העבד מוחזק דמשו"ה תקנו זמן בבנו שחרור דפעמים אדון מכרו והדר כותב לו שטר שחרור בלא זמן ויאמר העבד דכבר הוא משוחרר ויהא נאמן משום מוחזק בעצמ' והא אם הוא מאוחר לזמן מכירה אין כאן מוחזק ובכל זאת ס"ל דמקרי מוחזק. וחדוש כי הקצוה"ח לא הביא דברי תוס' הנ"ל. ומ"ש הקצוה"ח הראיי' מהרמב"ם פ"ח מה' עבדים ותירץ בזה קושי' לח"מ דנקט האבעי' דלא אפשטא גיטין ד' מ"ד מכרו לנכרי לל' יום ולישראל מומר דהוה ספיק' ואמאי לא פסק דיצא לחירות משום מוחזק. משם ג"כ ראיי' להיפך דהא פסק דאם תפס העבד מרבו ראשון לפי דמיו דאין מוציאי' מידו והא גם בתפיס' זו איכא ספיקא דמה שקנה עבד ק"ר גבי מוכרו לנכרי ואם דפשיטא דלא פקע קנין רבו הראשון ממנו וא"כ הא קנה רבו ראשון. אלא ע"כ דתפיס' מילת' אחריתא דזה עצמ' מה שתופס בין קנה ובין לא קנה דיינינן לי' למוחזק והא דלא נקט הרמב"ם דמספיק' יצא לחרות דמוחזק בעצמ' י"ל דודאי לענין שיעבוד לרבו ראשון דינא הכא אבל לרבו שני שצריך ליתן די דמיו פשיטא דגם רבו ראשון מקרי מוחזק שלא להוציא ממון מחזקתו. וזה פשוט לענ"ד: מענינא דיומא ענותנות' הרבני מטבות' דמר ניהו רבה על דברי הרמב"ם פ"ג מה' שקלים דנותן שקלו מעיר הנדחת לא עשה ולא כלום ובכ"מ מ"ש עה"נ משאר אסורי הנאה דלא נקט. ופרי"מ ירד לחלק עפ"י שיטת הריטב"א בסוכה דאסה"נ מקרי שלו וע"ז מחלק דאסורי עהנ"ד במצוה על הב"ד לאבד ולשרוף. ומעתה בשלמא בשאר אסה"נ דהוה שלו ומקרי שקלו וההקדש נמי אינ' מפסיד דמדאורייתא בטלה ברובא, ועיין בשעה"מ מה' שקלים כהגו"נ לענין שקלי נשים וקטנים. והנה בתוס' חולין ד' ק"מ במ"ש דצ"ע בבהמת עיהנ"ד אם הקריב' אם עולה לכפרתו. ובתשובת מרן חת"ס סי' ק"פ עמדו עליו מהגאון מהר"ח דאת"ל וע"ז נמי קאמר בחת"ס עפ"י דעת ושיטת' דהטעם בתוס' כמוהם דאה"נ מקרי שלו וא"כ דעתו בתוס' אפי' באסורי עהנ"ד כמ"כ ושם דרק בחמץ בפסח דעובר בב"י וב"י הוא דאינו שלי כמ"ש בגמ' אינ' ברשות' של אדם. ובאמת קשה הלשון בגמ' דעל אסור ב"י קאמר אינ' ברשות' של אדם ומשמע דגם בלא לאו דב"י אינ' שלו ולענין אסור ב"י עשאהו כאלו הוה שלו: והנה בקרבן אם צריך להיות ממש שלו בקנין כמו ולקחתם לכם. ראיתי כי עמד ע"ז ג"כ באות' תשוב' וס"ל מדנפשי' דאין צריך בקנין רק דלא יהי' של חברו. והנה לא זכיתי להבין מ"ט לא הביא גמר' אריכ' במ' ערכין דף כ"א גבי עולה שהפריש שלא מדעת דלעולא יצא ושמואל ג"כ לא פליג רק דצריך דעת דילמ' לא ניח' להכפר רק בממון שלו אבל לכ"ע א"צ א"צ שיהא שלו דמדעולא נשמע לשמואל. ועיין נדרים ד' ל"ה ול"ו דפריך שם לר"י דס"ל דאדם מביא על מחוסרי כפורים שלא מדעת' דכן מביא על אשתו שוט' ובני' הקטנים, ופריך מהפריש חטאת חלב על חבירו דלא עשה נל"כ ומאי פריך שאני חטאת דבעינן שלו אלא ודאי אי"צ וכש"כ לענין שקל דודאי לא בעינן שלו דהא כמה משניות מ' שקלים השוקל ע"י כהן ואשה והשוקל ע"י עני ושכנו, ואין לומר דאיירי בזונ' להון ע"י אחר דהא בנדרים ד' ל"ג גבי