לבוש מרדכי על זבחים צט

כל דס"ל אין היתר מצטרף לאיסור א"כ איך כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח ז"ל שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן וכו' א"כ סובר הרמב"ם דמחויבין אף על עירוב חמץ דהרי זה גם הרמב"ם סובר דאין הקטרה בפחות מכזית כמו שאמר בהלכה ב' שם. וא"כ מאי קאמר הרמב"ם דאיסורין בכל שהן הוא דהיתר מצטרף לאיסור, והרי בגמ' פסחים שם אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה משרת וזעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר"א דדריש כל, אי הכי נענין חמץ בפסח נמי אין הכי נמי ולאפוקי מדאביי דאמר יש הקטרה לפחות מכזית קמ"ל דהקטרה לאו פחות מכזית ע"כ, עכ"פ הא מפורש בגמ' דאם גבי שאור היתר מצטרף לאיסור גם גבי חמץ בפסח היתר מצטרף לאיסור וא"כ הרמב"ם דסובר גבי הקטרת שאור היתר מצטרף לאיסור איך פסק גבי חמץ דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס, ועיין שם הקושיא הזו בלח"מ בפ"ה מהלכות איסורי מזבח

והנראה לי לתרץ דברי הרמב"ם דהנה שם בגמ' פסחים איתא על מתניתן דאלו עוברין בפסח ז"ל הגמ' מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו אמר רב יהודה אמר רב ר"מ היא דתניא שיאור ישרף ונותנו לפני כלבו והאוכלו בארבעים הא גופא קשיא אמר שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה הכי קאמר שיאור ישרף דר"מ לר"מ ודר' יהודה לר' יהודה ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ שמעינן לי' לר"מ נוקשה בעיני' בלאו וכש"כ חמץ דגן גמור ע"י תערובות רב נחמן אמר ר"א היא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלאו דברי ר"א וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת על עירובו בלא כלום ושמעינן לר"א דאמר חמץ דגן גמור ע"י תערובות בלאו וכל שכן נוקשי' בעיני ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דילמא עד כאן לא אמר ר"מ התם אלא נוקשי' בעיני' אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובות לא, ורב יהודה מ"ט לא אמר כרב נחמן אמר לך עד כאן לא אמר ר"א התם אלא חמץ דגן גמור ע"י תערובות אבל נוקשי' בעיני' לא אמר וכו' עכ"ד הגמ', ולכאורה הדברים תמוהים לפי ס"ד מאי תלי דין דחמץ נוקשה לדין דחמץ ע"י תערובות מה ענין זה לזה ובמה הושוו ואף דלמסקנא סבר' דרב נחמן סבר דאף שר"מ אוסר חמץ נוקשה ע"י תערובות לא אסר, אבל עכ"פ סבירא לרב נחמן מדאסר ר"א חמץ נוקשה בע"כ דסבירא לי' חמץ בתערובות אסור. מאי ענין זה לזה אם יש סברא לפטור ע"י תערובות כיון דרבנן סברי דפטור, א"כ אף שחמץ נוקשה אסור לר"א דילמא בתערובות מודי דפטור, וכן להיפך קשה אליבא דרב יהודה מאי ראי' מנוקשה לתערובות ואיזה השתוות ביניהם

ועכצ"ל דהנם שוים באיזה טעם דהנה הא דאסר התורה בכרת אכילת חמץ גמור משום שיש בו חימוץ ממש ושיאור אף לר"מ לא חייבה תורה בכרת אלא בלאו משום דשיאור עוד לא נגמר חימוצו ועוד קליש טעם החימוץ והיכא דקלש טעם החימוץ לא חייבה התורה אלא בלאו הרי חזינן דמה שאין טעם החמץ ממש, עושה דין אחר לרבנן פטור לגמרי ולר"מ מחויב בלאו ולא בכרת והנה אם כבשו חמץ כמו בכותח הבבלי או נתערב ע"י שכר הנה נתחלק טעם החמץ ונתפשט בהנך דברים שאינם חמץ וא"כ בהם אין טעם חמץ גמור אלא מקצת טעם חמץ וא"כ רב יהודה הוי סובר כיון שר"מ מחייב היכא דלא נשלם עודנה החמץ והוי רק מקצת טעם חמץ ס"ל לר"מ דמחויב בלאו א"כ גם היכא שנתערב החמץ ונתפזר טעמו כיון שיש מקצת טעם החמץ מחויב בלאו, ורב נחמן סבור כיון דאמר ר"א דמחויב על תערובות אף שטעם החמץ נתפזר א"כ גם בנוקשה כיון שיש מקצת טעם החמץ אסור א"כ לפי זה יש דמיון גדול לחמץ נוקשה עם תערובות חמץ, דבתרויהו האיסור משום שיש מקצת טעם חמץ אלא דבזה פליגי רב יהודה ורב נחמן. רב יהודה סובר אף דחזינן דר"א ס"ל בתערובות חמץ אף שנתפזר הטעם היינו כיון דמעיקרא הוי חמץ ממש כבר נאסר איסור חמץ ואעפ"י שאח"כ הוקלש הטעם כיון שנאסר כבר לא הותר אף שנסחט ממנו מקצת הטעם ואף דלענין כרת גם ר"א מודה דכיון דנסחט ממנו הטעם של חמץ ונשאר בו טעם קלוש נסתלק ממנו חיוב כרת אבל חיוב לאו לא נסתלק (ממילא לר"א חייבין אף אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור לגבי איסור חמץ) אבל בנוקשה שנא חל עליו כלל איסור חמץ גם ר"א מודה דאין חייבין עליו וסברת רב נחמן הוא להיפך דלחם שיש בו מקצת טעם חמץ והוא בעיני' בלא תערובות אף שהוא אך נוקשה שלא נגמר החמץ מחויבין בלאו אבל בתערובות שאינו בעין גם ר"מ מודה דאין בו לאו

, והנה הרמב"ם סובר דמקרא דכל מחמצת ילפינן דדבר שנאסר משום חמץ אף שסחטו ממנו טעם החמץ עדנו באיסורו בלאו אבל לא בכרת, ובלא קרא דכל מחמצת הינו סוברים כיון דנסחט ממנו טעם החמץ אין אסור החמץ בעצמו אשמעינן קרא דלגבי איסור לאו באיסורו עומד, אבל בחמץ נוקשה דלא הוי עליו כלל דין חמץ סובר הרמב"ם דאין אסור מן התורה, אבל הדברים שנתערב בהם החמץ הרי עליהם לא חל כלל האיסור דבהם נכנס רק קצת טעם החמץ ובם הוי רק חמץ נוקשה משו"ה הם אינם אסורים וכיון דאין היתר מצטרף לאיסור משו"ה בעינן דוקא שיהי' כזית בכדי אכילת פרס והרמב"ם סובר כהאלפס דרבנן לא פליגי עלי' דר"א אלא אם אין כזית בכדי אכילת פרס, דר"א הא אמר על עירובו א"כ ר"א ס"ל דהעירוב בעצמו אסור והיינו משום דהיתר מצטרף להאיסור אבל לרבנן אין מחויבין בלאו על העירוב אלא על החמץ הנמצא בהעירוב אבל על העירוב בלא כלום ומדייק לה הרמב"ם דבזה גם רבנן מודו דהיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס לוקין עליהן מהא דקאמר לקמן בדף מ"ד וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא או הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי וכיון דחזינן שיש דמיון לדין נוקשה עם תערובות חמץ א"כ מאי פריך דלמא רבנן כי היכי דלית להו נוקשה ה"נ לית להו תערובות חמץ דס"ל כיון דנסחט טעם החמץ הוי כחמץ נוקשה שאין עוברין בלאו, וכל לא דרשי רבנן, ע"כ דס"ל להגמ' דאם כזית בכדי אכילת פרס בכל מקום מן התורה גם בתערובות חמץ יסברו רבנן שמחויב מלקות והא דאמר דרבנן לא דרשי כל, הוא, דהנה אביי אף דסבר טעם כעיקר דאורייתא כמו דאמר בחולין דף ק"ת אעפי"כ הי' סבר דאין לוקין בכזית בכדי אכילת פרס וע"כ דאביי הי' סבר דילפינן רק שאסרה התורה את הטעם לטעום טעמא דאיסורא אבל הדבר בטל ולא נחשב כזית ונחשב רק כחצי שיעור אף אם יש כזית בכדי אכילת פרס אעפי"כ מה שאוכל אין אוכל האיסור כיון דמה שאוכל הרוב הוא של ההיתר אין אוכל את האיסור, רק טועם טעם האיסור, וזה אסרה התורה והנה התוס' הקשו בדף מ"ג בפסחים בד"ה מאן שמעת לי' דדריש כל ר' אלעזר דהא ר"ע דריש כל ובעלמא אמרינן דכל ריבויא הוא ופירש בתוס' דאמר