לבוש מרדכי על זבחים ק

דלא דרשינן כל היכא שאין סברא לרבות והיינו ר"א דיליף מכל להיתר מצטרף לאיסור דזה אין סברא לרבות לא ילפי רבנן וכן אם נימא דבכל התורה אין דין לכזית בכדי אכילת פרס אין סברא דכל מרבה לתערובות חמץ להתחייב בכדי אכילת פרס, דאביי סבירא לי' דלא הוי אכילת האיסור וא"כ אין סברא לרבוי, וא"כ בע"כ נילף דההיתר מצטרף להאיסור וזה אין סברא, משו"ה אמר דרבנן לא דרשו כל היכא דאין סברא, ור"א מדאמר דמחויב על עירובו א"כ לדידי' אסרה התורה את העירוב וכל הסוגיא הי' סבר כאביי משו"ה קאמר דרבנן לא דרשי כל אבל לבתר דרב דימי אמר דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא דכיון דאין בטל מציאות הדבר מקרי אכילה אם אכל בכדי אכילת פרס א"כ מריבויא דכל דרשינן רק דהחמץ בעצמו אף שנתערב ונסחט הטעם לא אזל האיסור לגבי חיוב לאו, פריו א"כ אמאי פליגי רבנן בכותח הבבלי ואמאי לא דרשי כל ומשני דרבנן פליגא עלי' דר"א בכותח הבבלי דלא אכל כזית בכדי אכילת פרס. אבל היכא דאכל כזית בכדי אכילת פרס גם רבנן מודו דדרשינן כל דהחמץ אף שהוא בתערובות איסור איסור לאו לא אזל מיני' וכמו שפירשו התוס' והרא"ש בנזיר', דאף דאמר בגמ' דשריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם היינו דלא מיירי ר"א בהכי שהרי אמר על עירובו בלאו דהחיוב על העירוב האיסור עם ההיתר אבל אם עשה כן שאכל כזית בכדי אכילת פרס מחויב אף לרבנן, אבל איסור והיתר מצטרף לא סבירא להו לרבנן

והנה הא דכתב הרמב"ם גבי שאור ודבש שאיסורין בכל שהן והקטרה דוקא בכזית אין כונת הרמב"ם דהאיסור משום שההיתר מצטרף להאיסור רק כמו דאמר הרמב"ם שאם הקטיר מבשר חטאת ומשירי מנחות עובר משום שנקרא קרבן והתורה אמרה שקרבן אסור להקריב אם יש בו דבש ונאסר ע"י הדבש או השאור וכמו דעץ שנמצא בו תולעת כל העץ אסור משום שנעשה בע"מ כן קרבן שיש בו שאור או דבש נאסר להקריב כזית על המזבח, וכן כל דבר שיש בו מעט שאור נאסר להקריבו על גבי המזבח, ואין הטעם משום דהיתר מצטרף לאיסור והוכיח זה הרמב"ם מדמייתי ברייתא זו במנחות דף נ"ח דאין לי אלא כולו וכו' עירובו מנין ופליגא אביי ורבא בפירושא דברייתא ע"כ דדינא הוא והא דאמר כמאן כר"א דדריש כל אי הכי אפינו חמץ בפסח הוא דוקא לזעירי דאמר על הא דאמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וזעירי אף שאור בל תקטירו פירוש גם שאור הטעם משום דהיתר מצטרף לאיסור משו"ה פריך אפילו חמץ בפסח נמי אבל אביי ורבא באיסור הקרבת שאור הוא דאמרה התורה דדבר שיש בו שאור הוא נפסל מלהקריב על גבי המזבח לקרבן אבל בחמץ בפסח לרבנן אמרה התורה דהחמץ המעורב נשאר באיסורו לגבי לאו ואם אכלן בכדי אכילת פרס מחויב מלקות

והנה הגרעק"א בגליון הש"ס בזבחים ע"ת הקשה על הא דקאמר בגמ' וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ז"ל ק"ל למ"ש התוס' חולין דף צ"ט בשם הר"י דאורליינוש דאף אם טעם כעיקר דאורייתא מ"מ לא נקי דהוי רק עשה וא"כ הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטעם כעיקר עכ"ד אכן לפי הנ"ל לא קשה דכפי שביארנו טעמא דמאן דס"ל דכזית בכדי אכילת פרס לאו דאורייתא (בתערובות) ע"כ דסבירא לי' לי' דכיון דרוב האכילה אינינה של האיסור לא הוי אכילת האיסור וא"כ ריש לקיש דאמר הכא דהפגול והנותר בטלין זה בזה אף בשאינו מינן לפי הס"ד ואף היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ע"כ דס"ל דמציאות הדבר בטל ולא מקרי שאוכל את האיסור שבטל, אף שיש כזית בכדי אכילת פרס, וא"כ הטעם שנרגש איננו אכילה וריש לקיש הא ס"ל דהיכא דאינינה אכילה כמו חצי שיעור מותר מן התורה א"כ לריש לקיש אי אפשר לומר שלא יהי' מלקות ואעפ"כ יתסר מן התורה דממ"נ אם הוי אכילה מחויב מלקות ואם לא הוי אכילה מותר מן התורה והר"י מאורלינוש לא אמר רק אליבא דידן דס"ל כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אף שאינו אכילה אסרה התורה א"כ סבירא להרי מאורלינוש דהיכא דאין ניכר האיסור דבטל ממשו ואעפי"כ הטעם אסור דהוי כמו חצי שיעור אלא דבלא קרא הוי אמינא דהתורה אסרה רק ממשות האיסור אבל לא טעם האיסור, ילפינן מקרא דגיעולי עכו"ם דאף טעם האיסור אסור ומה שמרגיש הטעם הוא איסור אף שאינו אכילה דלא הוי כזית כיון דממשות הדבר שאינו ניכר בטל אבל הטעם לא בטל ובהטעם אין בו כזית שאינו אכילת איסור משו"ה אינו לוקה אבל איסור יש אבל לריש לקיש אין שייך לחלק דממ"נ אם הוי אכילה חייבין מלקות ואם אינו אכילה מותר מן התורה כמו חצי שיעור משו"ה, וש"מ כיון דסבירא לר"ל דממשות האיסור ג"כ בטל משו"ה לא לקי א"כ אף באינו מינו בטל ממשות הדבר, ע"כ לריש לקיש נותן טעם ברוב לאו דאורייתא כלל

ומה שהקשה עוד בגליון הש"ס על מה שהקשה בתוס' ד"ה מתיב רבא ז"ל התוס' תימא דנא מקשה לי' מכל התורה כולה דקי"ל טעם כעיקר וכתב בגליון הש"ס ז"ל ק"ל דמהיכן ה"מ להקשות ולהוכיח דטעם כעוקר דאורייתא דילמא באמת הוי רק דרבנן וכן ס"ל לרש"י באמת לזה פריך מהא דיוצא בה חובת מצה מוכח דהוי דאורייתא עכ"ד, ודבריו תמוהים דהא בקדשים בודאי טעם כעיקר דאורייתא דילפינן בחטאת מקרא דכל אשר יגע בבשרה ומקרא דזאת התורה לכל הקדשים ואמרינן יקדש להיות כמוהו שאם פסולה היא תפסל. ואם כשרה תאכל כחמור שבה וכדאיתא לקמן צ"ת. והא דנקטו התוס' בלשונם בכה"ת דתוס' לטעמיהו דס"ל דמקרא דגבי חטאת ומשרת דגבי נזיר ילפינן לכל התורה, אבל אף למאן דס"ל דבחולין טעם כעיקר דרבנן, בקדשים ופסולי קדשים כו"ע סבירא להו טעם כעיקר דאורייתא וכדאיתא בחולין צ"ח וא"כ שפיר הקשה בתוס' דלפריך מהא דטעם כעיקר בפיגול ונותר, ולריש לקיש ע"כ דחייבין עניו דמקריא אכילה דאי לאו הכי ס"ל דמותר מן התורה דחצי שיעור מותר, אכן אפשר לתרץ קושית התוס' דאף דבכל התורה חצי שיעור מותר מן התורה בקדשים אפשר דחצי שיעור אסור. וא"כ הא דאמר קרא יקדש להיות כמוהו לאסור איסור עשה ולא לאו (וצ"ע בזה איך יסבור ר"נ בחצי שיעור איסורי קדשים

) פסקא ג'

והא דאמר בגמ' ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו לפי דברינו לא קאי כלל להקשות על הא דאמרינן בכל התורה דבר תורה ברובא בטל מין במינו דשם לא קשה כלל דכיון דהרוב הוא היתר א"כ בודאי דאין האיסור המיעוט יכול לאסור את ההיתר, דכיון שהמיעוט והרוב סותרים זה זה דבאיסורים האיסור בחפצא ואם לא יבטל האיסור אז יכריח המיעוט את הרוב לאסור בכה"ג בודאי דאמרינן אחרי רבים להטות דבטל איסור המיעוט וכמו שביארנו למעלה, ולא נוכל להקשות ונשער מין במינו כמין