לבוש מרדכי על זבחים צח

כן כיון. דקי"ל כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ע"כ דיוצאין בכזית מאורז וחטים אף דחטים מיעוטא, ומשו"ה דוקא בחטים ואורז משום דאורז נגרר אחר החטים וטעם החטים שנכנס בהאורז נעשה עצמיות של האורז והאורז נתהפך להיות מין הבא לידי חימוץ של חטים שהרי עצמיות החטים לא בטל

ואין להקשות לפי דברינו איך יתרץ הירושלמי דברי ריש לקיש דסבירא לי' דאף מין בשאינו מינו בטל המציאות מהא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז יוצא בה ידי חובת מצה נראה לי דהירושלמי לטעמי' דאמר מתניתן דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון בן לקיש הלכה כרשב"ג והנה לכאורה כיון דסבר ריש לקיש כרשב"ג דבעינן דוקא שיהא דגן כשיעור וממילא גם גבי מצה בעינן שיהא כזית בכדי אכילת פרס וא"כ מאי איריא בעושה עיסה מן החטין והאורז וכדאמר ריש לקיש בירושלמי פרק א' דחלה לא שנינו אלא העושה עושה מן החטים ומן האורז ואינו נגרר. אלא עם החטים בלבד ממ"נ אי סבירא לי' סברא, דאורז לגרר אחר החטים א"כ יועיל אפינו אם אין בו כשיעור. ואם יש בו כשיעור מאי איריא טעמא דנגרר אפילו בשארי מינים לא יבטול, ואם סבירא לי' דמין בשאינו מינו ג"כ בטל ושאני חטים ואורז שיש דין גרירה א"כ יועיל אף אם אין כשיעור וראיתי ברמב"ן הלכות חלה שכתב להלכה דאף אם אין בה כזית בכדי אכילת פס יוצאין בה ידי מצה וחייב בחלה, ואעפי"כ אימתי חייבין בחלה אם יש דגן כשיעור, וזה קשה מאד דכיון דבעינן דוקא שיש בהעיסה כשיעור א"כ אין האורז מתהפך להיות דגן א"כ איך יוצאין אף שאין בה כזית בכדי אכילת פרס אכן לדברינו אפשר לומר דאף דריש לקיש בירושלמי ס"ל דגם מציאות הדבר בטל ברוב דמשו"ה אם עשה עיסה מחמשת המינין אין חייבין על חלתן דבר תורה אעפי"כ בחטין ואורז סבירא לי' דאימתי אמרינן דמין בשאינו מינו מבטל ג"כ הרוב את המיעוט משום דהרוב פועל על המיעוט לבטל טעמו במקצת א"כ המיעוט הוא טפל להרוב ובטל עצמיותו, אבל בחטין ואורז כיון שמיעוט החטים גורר את האורז אף אם הוא רוב א"כ אין האורז מבטל את החטים אחר שדרכו של האורז להיות נגרר אחר חטים ואדרבה האורז אף שהוא רוב הוא תמיד טפל אל החטים משו"ה אין יכול לבטלו משו"ה אם יש בהחטים כשיעור דגן הוא מחויב. וממילא לפי זה גם במצה דוקא אם יש בהחטים כשיעור בכדי אכילת פרס, אבל הטעם של החטים הנבלע בהאורז אי אפשר לומר שהאורז טפל לו דבודאי על זה הטעם גובר האורז שלא יהי' טפל לטעם הדגן שבו ומשו"ה האורז בעצמו לריש לקיש לא נתהפך להיות מין שבא לידי חימוץ דטעם דגן שנבלע בתוך האורז בטל ממנו שם דגן וא"כ האורז בעצמו אף שבא לידי חימוץ עתה שטעם הדגן הוא עצמיותו אבל הטעם שבו לא מקרי טעם דגן שטעם דגן שבו בטל ממנו שם דגן לריש לקיש דס"ל שבטל עצמיותו משו"ה מועיל טעמא דגרירה רק שלא יבטל אורז הרוב את החטים המועט ואם יש בהחטים כשיעור נתחייב בחלה וכן אם יש כזית בכדי אכילת פרס יוצאין חובת מצה אבל אם אין כשיעור אי יוצאין ידי חובת מצה אבל זה הדין דאין האורז מבטל חובת חלה מן החטים שיש בהן כשיעור הוא דוקא בחטים ואורז שכיון שדרכו של האורז להיות נגרר אחר החטים אף אם הוא רוב, משו"ה אין מבטלו אבל בחטים ושעורים או שערי מינים כיון דאינן נגררין א"כ המון שהוא הרוב מבטל למין המיעוט ובטל עצמיותו (לדברי הירושלמי אליבא דריש לקיש) א"כ המין עתה היא אינינו מהנך חמשת המינים משו"ה אין לוקין על חלתן דבר תורה

פסקא ב'

ועפ"י דברינו יש לישב דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ו' ז"ל אין חייבין כרת אלא על אכילתן עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא לא תאכלו במה דברים במאכל כזית חמץ בתוך התערובות בכדי אכילת שלש בצים הוא שלוקה מן התורה אבל אם אין בתערובות כזית בכדי אכילת שלש בצים אעפ"י שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות עכ"ד הרמב"ם וכבר תמהו עליו הא קי"ל בכל התורה כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא וא"כ בחמץ היכא דהוי כזית בכדי אכילת שלש בצים למה לן קרא דכל מחמצת וגם אם הוא כזית בכדי אכילת פרס אמאי לא חייב כרת, והרבה סוברים דדעת הרמב"ם בכל איסורי כרת שאם יש כזית בכדי אכילת פרס חייב כרת, עוד קשה שהרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ב ז"ל נראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם מותר וכו' ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו כמו שביארנו הרי מוכח מדברי הרמב"ם אלו דמקרא דכל מחמצת ילפינן חומרא לחמץ, ולפי דברי הרמב"ם דאין מחויב על תערובות חמץ אלא אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס א"כ הרי לא החמירה התורה בחמץ יותר מכל האיסורים, עוד קשה על הרמב"ם מדברי הגמ' דמייתי ברייתא בפסחים מ"ג כל מחמצת לא תאכלו לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתים המצרי יכול יהא ענוש כרת ת"ל כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו מאן שמעת לי' דחמר על עירובו בלאו ר"א היא ואילו נוקשה בעיני' לא אמר וכו' ומפרש בגמ' דטעמא דר"א משום דסבירא לי' היתר מצטרף לאיסור ומחויב על פחות מכזית בכדי אכילת פרס ולרבנן דלא מחייבי בפחות מכדי אכילת פרס, איתא בגמ' דלא דרשי כל, וא"כ איך ערבב הרמב"ם הדברים וכתב דילפינן מכל מכל מחמצת ואינו מחויב אלא א"כ יהי' כזית בכדי אכילת פרס, ואין לומר דהרמב"ם סבירא לי' דרבנן דלא דרשי כל ילפי לתערובות חמץ בכדי אכילת פרס מקרא דמחמצת בלא דרשא דכל ור"א דדריש כל, איהו ס"ל דילפינן אף לפחות מכזית בכדי אכילת פרס דהיתר מצטרף לאיסור והרמב"ם פסק כרבנן. אכן גם זה קשה חדא דעל כזית בכדי אכילת פרס לא איצטריך לימוד דמ"ש חמץ מכל האיסורין. ועוד הא מעיקרא הי' סבור בגמ' דלימוד דר"א לחייב על כותח הבבלי הוא מקרא דמחמצת ופריך שם אי הכי כרת נמי לחיוב דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ומשני ההוא מיבעאי לכדתניא אין לו אלא שנתחמץ מאיליו מחמת דברי אחר מניין ת"ל כל אוכל מחמצת ונכרתה ופריך אי הכי דלאו נמי להכי הוא, אלא טעמא דר"א מכל, הרי דאי אפשר לפרש לילוף מקרא דמחמצת לתערובות חמץ דא"כ הי' מחויב כרת על תערובות ורק טמעא דר"א דיליף מכל ולרבנן דלא דרשי כל אין מחייבין על תערובות ואם נימא דאף לרבנן איצטריך להיכא שיש כזית בכדי אכילת פרס קרא דכל לדרושי א"כ מאי קאמר דרבנן לא דרשי כל, עוד הקשו כיון דהרמב"ם ס"ל דאין מחויב בתערובות אלא אם יש כזית בכדי אכילת פרס, ולא דרש מן