לבוש מרדכי על זבחים צז

מחצה הי' להיות דין ספק טומאה ברה"י ואם היינו אומרים שטומאה הוא מציאות דמציאות נבלה הוא טומאה א"כ הטומאה לא פקעה רק מחמת שלא נדע נימא שנגע בשחוטה ע"ז היינו אומרים כיון דמציאות הנבלה לא בטלה הוי קבוע ואז הי' הדין דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, לזה אמר רב חסדא דאינו כן, דטומאת נבלה הוא ג"כ דין לא מציאות שהרי אם נסרחה פקע הטומאה א"כ הטומאה שבחתיכה לא הוי עצמות הדבר רק דין, וא"כ אפשר לנבלה שתעשה שחוטה ובטל מעלי' דין, טומאת מגע כיון דעל כל חתיכה אמרינן הוא מהרוב שאינם נבלות ובטל הטומאה לענין טומאת מגע אבל לא לענין טומאת משא לזה לא בטלה נמצא דאין דין זה כלל שייך לדין במין במינו. רק שייך לדין אי טומאה הוי מציאות או רק דין וזהו דאמרינן בפרק משילין ובסג' דבכורות להא דרב חסדא. ואין מפרש דהוי אליבא דר' יהודה. וכמו שמפרש הר"י קורקוס דמזה ראי' דדין דרב חסדא הוא גם אליבא דרבנן והא דקאמר במנחות אליבא דמאן אי אליבא דרבנן הא אמרי עולין הא דאין מבטלין הא מין במינו בטל התם פריך על ר' חנינא דאמר כל שאפשר להיות כמוהו אינו בטל וכל שאי אפשר להיות כמוהו בטל, א"כ הדין להיפך דשחוטה בטלה משום דאיאפשר לה להיות נבלה משו"ה בטלה, וזאת הסברא אי אפשר כלל לתלות בהדברים שכתבנו וע"כ הטעם דס"ל לר' חנינא דגם מציאות הדבר בטל רק דס"ל מין במינו לא בטל ע"ז פריך אי אליבא דרבנן וכו' ומש"ה מפרש דר' חנינא קאי אליבא דר' יהודה ור' חסדא פליג עלי' אפילו לר' יהודה אף אם יסבור דמציאות הדבר בטל רוב ומין במינו לא בטל, רב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן כדמפרש שם פלוגתי' אבל בשאר דוכתי מביא הא דרב חסדא בסתמא דדינו הוא אליבא דרבנן וס"ל מציאות הדבר לא בטל, ומה שאין שחוטה מטמאה הוא מציאות הדבר וזה לא בטל משו"ה הוי קבוע אבל טומאת נבלה לא הוי מציאות הדבר שהרי לכי מסרחה פרחה לה טומאה ואין להקשות על דברינו, נימא דטומאת הנבלה הוי מציאות ורק לכי מסרחה לא הוי נבלה דהוי כנשרפה שאין כאן נבלה בעולם. אכן אם נימא כן בלא דברינו יקשה סוגית הגמ' מאי קאמר דנבלה הוי מין במינו עם השחוטה דלכי מסרחא פרחה טומאה הא הוי אז כנשרפה דאין בעולם, ואטו מפני זה הוי מינו או אינו מינו משום שאפשר שתשרף. ע"כ דגם כי נסרחא הוי הדבר במציאות ורק טומאה פרחה א"כ גם לפי דברינו לא יקשה

והנה כל זה שביארנו דמציאות הדבר לא בטל ורק באיסור כיון שיש דין אחרי רבים להטות אי אפשר להמיעוט האיסור להטות רוב ההיתר ממילא פקע האיסור הוא שלא כריש לקיש, דאם נימא כן אין שייך לומר איסורין מבטלין זה את זה אטו איסור אחד מכריח את איסור השני שמוכרחים אנו לומר דאיסור המיעוט בטל באיסור המרובה הא אין חילוק ביניהם שזה וזה אסור, ע"כ דריש לקיש ס"ל כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות אמרה התורה שבכל דבר בטל המיעוט כמו שאינו, וחל דין הרוב, ומשו"ה אם רוב הוא פגול בטל איסור נותר או טומאה שהוא המיעוט והנה בגמ' דילן מסיק דהיכא דהוי מין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דלא בטל ורק במין במינו אמר דבטל והנה בירושלמי אמר בפ"א דחלה הלכה א' ר' אבהו בשם לקיש אין לוקין על חלתן דבר תורה אמר ר' יעקב בר אחא ריש לקיש כדעתי' דאתפלגון הפיגול והנותר ששחקן ר' יוחנן אמר לא ביטל זה את זה וריש לקיש אמר ביטלו זה את זה ופרשו המפרשים דקאי אם עירב מכולן ועשה עיסה אחת מהן דבזה סבר ריש לקיש בירושלמי דגם מין בשאינו מינו בטל' דהא החטים והשעורים כולן ממינים המחויבים בחלה ואמאי אמר ריש לקיש דאין חייבין בחלה, וע"כ דסבר ריש לקיש בירושלמי דכיון דהנך שני מינים נינהו א"כ בטל המיעוט, למשל אם שעורים. הוא המעוט בטל ממנו שם שעורים ואיננו עתה שעורים וגם חטים לא נעשה, שהרי על זה לא אמרינן שיחול עליו שם המבטל, וא"כ עתה השעורים המיעוט אינינו מחמשת המינין שהרי מינו אבד, ומין אחר לא נעשה, וא"כ אף שהוא מין הבא לידי חימוץ דהרי מציאותו לא נשתנה מה קרוי לחם דוקא אם הוא מחמשת המינים אבל אם אינו מחמשת המינים אינו קרוי לחם כיון שאין חימוצו מן החמשת המינים משו"ה סובר ריש לקיש דאם עשה עיסה מחמשת המינים פטורים מן החלה דבר תורה שהמיעוט בטל ממנו מציאותו. שוב מצאתי סברא זו ברידב"ז על הירושלמי אכן ר' יוחנן ס"ל דמציאות הדבר לא בטל משו"ה גם המיעוט מצורף לחייב בחלה

לפי זה הכא בגמ' אף דלפי דברי הרמב"ם אם יש טעם דגן חייבים בחלה מדאורייתא ויוצא ידי חובתו במצה בכזית אף שהחטים הוי בכזית אך מיעוטי מטעם אורז נגרר אחר החטים, אעפי"כ פריך לריש לקיש דהנה הפירוש דנגרר הוא דכל הדברים אף שהמה מקבלי טעם אחר אין הטעם נעשה עצמותם וא"כ אף ששיטת ר"ת דכזית היתר שיש בו טעם איסור לוקין עליו אף שהטעם אין בו כזית, אכן כל הפוסקים נחלקו עליו וסבירא להו דאימתי לוקה דוקא אם הטעם יש בו כזית בכדי אכילת פרס משום דאין הטעם נעשה עצמית הדבר. אבל טבעו של אורז, דבו כשנכנס טעם החטים בו נעשה הטעם עצמיותו, והוא עתה מין הבא לידי חימוץ דהאורז נהפך ע"י טעם החטים שבו להיות מין הבא לידי חימוץ דמשו"ה מצטרף גם האורז לשיעור חיוב החלה ולהכזית של מצה. אכן אימתי אמרינן דמשום זה שאורז נגרר אחר החטים נעשה גם האורז מין שבא לידי חימוץ אם נימא שהחטין לא בטל עצמותם א"כ הטעם שנבלע בהאורז הוא טעם דגן שהוא בא לידי חימוץ א"כ החטים שהם המיעוט לא אזל ממנו מציאות החטים א"כ מהפך האורז להיות מין הבא לידי חימוץ של חמשת המינים. אבל אם נימא דהיכא דהוי מיעוט בטל העצמות ממנו א"כ איך יכול להיות האורז מצורף מפני טעם החטים שהוא בא לידי חימוץ דהרי הטעם הזה ג"כ אינו מין דגן וכמו שמוכח מהירושלמי דאף שמציאותו בא לידי חימוץ אעפי"כ אין מחויב על חלתו דבר תורה למאן דס"ל בטל גם מציאות הדבר אם הוא מיעוט, לפי זה שפיר פריך בגמ' על ריש לקיש דלפי הס"ד גם במין בשאינו מינו בטל המציאות דאף איסורין משני מינין מבטלין זה את זה משו"ה פריך הכא אם נימא דבטל מציאות, הדבר א"כ אמאי יוצאין מצה. אם יש טעם דגן בהעיסה יוצאין בכזית שרובו אורז כיון דבטל מציאות הדבר א"כ הוי אורז בא לידי חימוץ שלא מטעם חמשת המינין ואמאי יוצאין. משו"ה הוכרח לתרץ דהיכא דהוי מין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דלא בטל המציאות. ולפי זה אדרבה מזה ראי' לדברי הרמב"ם דלא בעינן שיהא בהחטים כזית בכדי אכילת פרס דאם נימא דאין יוצאים אלא דוקא אם יש כזית בכדי אכילת פרס א"כ למה כתבה המשנה דאם עשה עיסה מן החטים והאורז יוצא ידי חובתו כיון דקי"ל בכל הדברים דמין בשאינו מינו לא בטל היכא שיש טפם וכזית בכדי אכילת פרס, א"כ מאו איריא חטים ואורז דחטים נגרר אחר אורז, עדיפא הוי לאשמעינן דאפילו בשארי מינים הדין