לבוש מרדכי על זבחים צו

גוף אחד דהרי אם נימא יש בילה נתערבו וכל טיפה וטיפה יש בה איסור, אכן כיון דאמרה התורה אחרי רבים להטות א"כ יש התנגדות בין הרוב להמיעוט הרוב מבטל את המיעוט א"כ אם נימא שישאר האיסור על המיעוט האיסור הרי יהי' המיעוט מכריח את הרוב שבשביל האיסור המיעוט יחסר הרוב אמרינן דאזל האיסור מהמיעוט ע"י מה שהרוב הוא הותר והותר הכל אף דמציאות הדבר נא בטל, אבל האיסור שהי' על המיעוט אזל מפני הרוב ההיתר, וכל זה הוא אם דין האיסור וההיתר הוא בעצם הדבר דכל איסורים הוא איסור חפצא, דמה"ט הרבה ראשונים ס"ל נדר חל על דבר האסור דאין איסור חל על איסור אף דנדר חל על שבועה דאם נשבע על ככר שלא לאכול ואח"כ אסרו בקונם חל על הכיכר איסור קונם ולא הוי איסור חל על איסור דאיסור שבועה הוא רק איסור גברא לא על החפץ, וקונם הוא איסור חפצא וכמפורש זה בר"ן נדרים דף י"ח אבל קונם דבר האסור נא חל, דבדבר האסור כמו טרפה ונבלה הוי איסור חפצא אכן מצוה לא הוי על חפצא משו"ה אמרינן בנדרים דף ט"ז דמפני זה אמרינן מסברא דקרא דכתיב לה' גבי נדרים מיירי אף באמר ישיבת סוכה עלי משום דחל הנדר על החפצא, אבל לה' דגבי שבועה לא קאי אם אמר שבועה שנא אשב בסוכה דהרי שבועה הוא על גברא ומסברא אמרינן דאין נשבעין לעבור על המצוה משו"ה מוקמינן קרא דגבי נדרים לאמר שנדר חל על דבר מצוה וגבי שבועה נה דרשינן הכי, משו"ה גבי זריקת הדם וכן לגבי כיסוי הדם לא אמרינן אם נתערב לח בלח אף אם הדם שהחיוב לזרוק או לכסות הוא המיעוט זורקין את הדם היכא דהוא זריקה ומכסין אותו הילא דהוא בר כיסוי שאין החילוק בעצם הדבר שנימא בזה אחרי רבים להטות, אלא דין הוא על גוף האדם שהוא מחויב לזרוק את הדם הקרבן ולכסות בדם בהמה וחי' והחיוב עליו הוא בכל מקום שהוא ואף אם בשביל זה יצטרך לזרוק גם את הדם שאינו בר זריקה ולכסות הדם שאינו בר כיסוי אין זה סותר לדיני של האדם שהוא מחויב לזרוק הדם ולכסותו בכל מקום שהוא, כיון דאין מציאות הדם בטלו מטעם איסור להעלות על המזבח, חולין אין כאן כיון דעיקר הזריקה בשביל הכשר וכמו שכתבו בתוס' דף ע"ז ד"ה בדם בהמה משו"ה לא קשיא כלל כיון דבכל מקום באיסורין אמרינן חד בתרי בטל ולאו דוקא בתרי אלא ברובא נמי בטל ודם בדם או ביין אמרינן דאף אם רובא שאינו בר זריקה ובר כיסוי משערין מין במינו כמין בשאינו מינו דגבי איסורין כיון דהחילוק שבין ההיתר ובין האיסור הוא בעצם הדבר, ואם נימא שהאיסור במקומו הלא ממילא הוא אוסר את ההיתר אמרינן אחרי רבים להטות ובטל האיסור ע"ו רוב ההיתר, אבל במצות זריקה וכיסוי דאין החילוק בעצם הדבר ומציאות הדבר הא לא בטל משו"ה כל זמן שאם הי' מתערב במים לא הי' מבטל את אדמומית הדם לא בטל החיוב שעל האדם לזרוק או לכסות ורק אם נתערב בהרבה שאם הי' אינו מינו הי' בטל אדמומית הדם בטל חשיבות אדמומית הדם ונפטר מזריקה וכיסוי דאזל החשיבות

ובזה אפשר לפרש דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות אבות הטומאה הלכה י"ז ז"ל נבלה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבלה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שאי אפשר לשחוטה שתחזור נבלה אבל הנבלה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל עכ"ד הרמב"ם והשיג הראב"ד ז"ל א"א חסרון דעת אני רואה בכאן דכולה מילתא במנחות אליבא דר"י היא דאמר מין במינו לא בטל ואיכא מ"ד דבתר המבטל אזלינן דאי לא אפשר למבטל דהוי כבטל הוי מין בשאינו מינו ומבטל לה ומשו"ה נבלה בשחוטה דלא אפשר לשחוטה שהוא המבטל המבטל להיות כנבלה לטמא ואעפ"י שהנבלה יוצאה אידי ע"י מסרחת והוי כשחוטה אנן בתר מבטל אזלינן והוי מין בשאינו מינו ובטלה מ"מ כל אותה סוגיא אליבא דר"י אבל לרבנן ל"ש הכי ול"ש הכי בטלה ברוב ודוקא למגע אבל למשא לא עכ"ד הראב"ד וכתב ע"ז הרי קורקוס הובא בכ"מ שם דטעמא דהרמב"ם דכיון דבפרק משילין דף ל"ח ע"ב ובפ"ג דבכורות מייתי לה לדרב חסדא ונא הזכירו שם שהיא אליבא דר' יהודה וגם מדקאמר הכי איהו בסתמא משמע דלהלכה אמר כן יש לדחוק ולומר דע"כ לא מסקינן בפרק הקומץ דאליבא דר"י קאמר ולא אליבא דרבנן אלא משום דהוה ס"ל דבטל לגמרי קאמר בין למגע בין למשא ולפ"ז הוי ביטול זה ביטול גמור ככל ביטול איסורין וכיון שכן לרבנן אין לחלק בדין ביטול אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי א"כ אין ביטול זה כשאר ביטול דחשוב הדבר הבטל כמאן דליתא משמע דלענין טומאה אין לומר כמו בשאר איסורין וכמו שכתבו שם התוס' למאי דמפרש בנימוחו מעתה אפשר דאפילו רבנן מודי דדוקא היכא דאפשר להיות כמוהו הוא דבטל ביטול זה אבל כשא"א להיות כמוהו לא בטל ויהי' דין מגע בזה כדין משא לר"י כמה שאפשר להיות כמוהו עכ"ד הרי קורקוס המובא בכ"מ אכן עוד לא ביאר לנו כיון דלרבנן מין במינו בטל מאי חילוק בין אפשר להיות כמוהו או לא

והנראה לי' דהנה התוס' במנחות דף כ"ג ד"ה שחוטה אינה בטילה בנבילה ז"ל והיכא דקבעי בר"ה ואינו יודע באיזה מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היכא דאפשר למהוי כותי' וכו' ולכאורה דברי התוס' תמוה כיון דקי"ל ברובא בטל ופירשו בתוס' אף דאמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה משום דקבוע הוא דוקא היכא דניכר האיסור. וא"כ הכא דמיירי שאין ניכר האיסור איך פירשו בתוס' דאמרינן קבוע אכן לפי שביארנו לעיל בסוגיא דכל הזבחים שנתערבו דטעמא דהיכא דניכר אמרינן כל קבוע משום דכיון דמינכר הא נא בטל וכיון דלא בטל, אמרינן קבוע אבל היכא דאין ניכר דאז בטל הדבר לא אמרינן קבוע שהרי בטל, וביארנו דלפי זה היכא דאין הדבר בטל אף שאין ניכר אמרינן קבוע, לפי זה מבוארים דברי התוס' דכיון דס"ל לר"י מין במינו לא בטל א"כ במין במינו אף היכא שאין ניכר האיסור אמרינן כל קבוע משו"ה היכא דקבעי בר"ה הוי ספק, לפי זה בפשטות מבואר דברי הרמב"ם כיון דס"ל דמציאות הדבר לא בטל ורק מה שאומרים באיסור אחרי רבים להטות או משום כיון דעל כל אחד הדין דהולכין אחר הרוב ואמרינן שזהו ההיתר ויש לחתיכת הנבלה היתר משו"ה בטלה, ובלח לח ההיתר כיון דנעשה בלול וכל טיפה יש בה רוב היתר אמרינן אחרי רבים להטות ובטל האיסור ומעתה הדין אם נתערבה חתיכה שחוטה בין הרבה נבילה לא אמרינן דבטלה השחוטה לדין זה שאם מונחים בר"ה ונגע באחת החתיכות דנימא דודאי בטמאה נגע שהרי מה שאינה טמאה זהו מציאות ואי אפשר להשחיטה שיחול עלי' דין טומאה, א"כ השחיטה אינה בטלה וכיון דאינה בטלה ממילא יש לה דין קבוע והוי כמחצה על מחצה והנוגע באחת ברה"ר טהור דכיון דשחוטה אינה בטלה מטעם שאין לה מציאות שיחול עלי' טומאת נבלה וכיון דאינה בטלה הוי קבוע אכן נבלה שנתערבה ברוב חתיכת שחוטות אף אם קיימי ברה"י, דאם הינו אומרין כל קבוע כמחצה על