לבוש מרדכי על זבחים צה

דהיכא דנפסל מחיים להקרבה אין בהם מעילה מדאורייתא אלא מדרבנן היכא שמתו לא יהי' בהן מעילה אף מדרבנן משום דאין לגזור אטו נשחטו ונזרקו שהרי אם נשחטו ונזרקו ג"כ אין בהם מעילה שהרי אין ראוים לקרבן וקדושת דמים אין בהם ואף דמחיים גזרו רבנן מעילה משום דעומד שאם יהי' בהם מום ימעלו מדאורייתא, אבל כשנשחטו בלא פדי' הא אין בהם מעילה שהרי אם נשחטו קדשים תמימים בלא מום אין פודין אותן, משו"ה רבא דס"ל לטעמי' אף אם נקריב לא מרצי וס"ל דבע"ח נידחים אף מחיים אין בהם מעילה מדאורייתא אלא מדרבנן אם מתו אין בהם מעילה כיון דאין ראוין להקרבה, פריך שפיר דכיון דמתו אין חילוק בין המתה היא חטאת המתות, או בע"ח שנדחו מהקרבה, משו"ה נימא דאיסורא מית דלידידי על המתה אין מה לדון דאסורה בהנאה ומעילה אין בה וא"כ נימא דאיסורא מית ולפי"ז לא קשה כלל על הרמב"ם כיון דפסק דאמרינן דאיסורא נפל אמאי לא נימא דאיסורא מית כיון דהוא ס"ל בע"ח אין נדחים אין המעילה מדרבנן אלא מדאורייתא דא"כ איך נימא דאם מת אחד דאיסורא מית הא על המתה עצמה יש לדון אם היא חטאת המתה או שור הנסקל אין מועלין ואם מהקדשים מועלין בהם בכה"ג לא אמרינן איסורא מת ומהא דלא פסק כר"א דאם קרב הראש של אחד מהן יקריבו כל הראשים הא לא קשה דבזה הא ס"ל לא כר"א דאית לי' תערובות מרצו וא"כ הוי לרבנן איסור דאורייתא כמו שביארנו ובאיסור דאורייתא לא אמרינן איסורא נפל ורק דר"א ס"ל דשנים הוא רק איסורא דרבנן משו"ה ס"ל דאמרינן דאיסורא קרב ודברי הרמב"ם פשוטים וברורים

סימן ט"ו

סוגיא דהפיגול והנותר שבללן

דף ע"ח אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבלל זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו שמע מינה תלת שמע מינה איסורין מבטלין זה את זה וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה מתיב רבא עשה עיסה מן חטין ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סופא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא ונשאר מין במינו כמין בשאינו מינו דתנן נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים וכו' תנאי הוא דתניא דלי' שיש בו יין או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב ר' יהודה אומר רואין אותו כאילו הוא יין אדום אם דיהה מראהו כשר ואם לאו פסול וכו' ופליגא דר"א דאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך איסורין אין מבטלין זו את זו מאן שמעת לי' דאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל הוא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהי' כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ע"כ

והנה לכאורה קשה כיון דמסיק לעיל דמין בשאינו מינו גם ריש לקיש מודה דאין מבטלין והכא במצה ומרור הא הוי מין בשאינו מינו והנה התוס' לעיל בד"ה אלא כתבו ז"ל תימה דבהקומץ רבה פריך מההיא דתבלה בקצח למ"ד בתר מבטל אזלינן מאי קא מדמה אההיא דבתר בטל או בתר מבטל אזלינן שהטעם שוה, אההיא דתבלה בקצח שאין הטעם שוה, כיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת בו ידי חובתו כדאמרינן הכא וכו' ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים לא לכרוך אינש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה. ולכאורה אמאי לא תירץ בתוס' גם על הקושי' מהא דקצח ותבלין דחוזק התבלין מבטל לטעם מצה. ועכצ"ל דאם. גם התבלין יש להם חריפות כזה דמבטל הטעם א"כ לא תלי זה בדינא אי אזלינן בתר מבטל או בתר בטל כיון דמציאות הדבר שהתבלין מבטל הטעם ע"כ דהתבלין אין מבטל בטבע הטעם, א"כ איך נימא דחוזק המרירות מבטל הטעם א"כ מאי תלי זה אי מצות מבטלות זו את זו או לא אף אם אין מצות מבטלות עכ"פ בטבע הא בטל הטעם של מצה. ואם בטבע מבטל אפילו אם אין מצות מבטלות ע"כ אין אוכל מצה ע"כ דבטבע אין מבטל ורק מדינא מבטל וא"כ קשה הא מין בשאינו מינו ם ר"ל מודה דאין בטל

והנה לכאורה קשה כיון דפרכינן ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו כדתנן רואין אותו כאילו הן מים ומשני תנאי היא א"כ לרבנן דסבירא להו בדלי שיש בו יין לבן הולכין אחר הרוב לא ס"ל רואין, וא"כ קשה על הרמב"ם איך פסק למתניתן דאם נתערב ביין או בדם החי' רואין אותו כאילו יין הא לרבנן לית להו רואין ועוד הא קי"ל בכל התורה דמין במינו בטל ברוב ואמאי לא אמרינן רואין ועיין בש"מ המובא בסוף הש"ס דפריך מאי פריך הכא ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו הא קי"ל מין במינו בטל מו התורה ברוב ולא אמרינן ונשער מין במינו כמין בשאינו מינו

עוד קשה דהנה הרמב"ם כתב בפ"ו מהלכות מצה דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי חובתו ע"כ והשיג עליו הראב"ד דדוקא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס. אכן הרמב"ם סובר דלא בעינן כזית בכדי אכילת פרס, וכן בפ"י מהלכות בכורים לענין חלה ג"כ סובר הרמב"ם דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור חלה, ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בירושלמי על מתניתן הנ"ל דגרסת הירושלמי מתניתן דלא כרשב"ג דאמר רשב"ג אינו חייב עד שיהא בה כשיעור וסובר הרמב"ם דהלכה כסתמא דמתניתן דלא בעינן שיהא בדגן כשיעור ולפי זה סובר דטעמא דהעושה עיסה מן החטים ומן האורז חייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו הוא משום דאורז נגרר אחר החטים ומשו"ה יוצא בה חובת מצה אף שאין בהחטים כזית רק בצרוף האורז ואף אם האורז רוב ורק משום טעם דגן יוצא, ולכאורה מאי פריך הכא בגמ' מהא דאמר ר"ל דאף מין בשאינו מינו בטל דס"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא הא ר"ל אמר דינו בשאר המינין שאין נגרר, דהרי בכל המינים כו"ע מודי דבעינן דוקא כזית בכדי אכילת פרס אבל חטין ואורז דאף האורז נעשו חטים ויוצאים חובת מצה עם הרוב האורז מאי ענין המינים האלו לגבי שאר המינים שאינם נגררין

והנראה לי דהנה טעמא דבכל האיסורים מין במינו בטל ובנתערב דם בדם החי' או בדם הבהמה שאינה שחוטה לקרבן או ביין אף אם הרוב הוא דם שאינו קרבן זורקין על המזבח אם רק רואין, דהנה טעמא דמין במינו בטל אם הוא יבש ביבש הביטול הוא כיון דכל חתיכה ניתרת מטעם שאמרינן עליו שהוא הרוב ממילא אזל האיסור (ולהרא"ש מותר אף לאכול בב"א דכיון דיש על כל אחת היתר מטעם דאמרינן היא מהרוב ממילא אזל האיסור) אכן אם נתערב לח בלח דאז נעשים כולם