לבוש מרדכי על זבחים צג

רבנן את הספק כאלו הוא חצי אסור אם אין חל עליהם ודאי דמוע אלא ספק דמוע וכיון דהדמוע הי' בספק אין צריך כלל ליתן לכהן דאימתי אמרו רבנן שצריך להרים היכא דהי' ודאי דימוע אבל היכא דהוי ספק דימוע אז אין צריך כלל להרים משו"ה כתב הרמב"ם שאם היו יותר מחמשים החולין בעת שהי' הספק הדמוע ומותר הכל לזרים, וזהו דין הרמב"ם בפי"ד ששם מיירי לענין הדינים בתחילת הדימוע שהי' הספק בהדמוע ואז אף שלענין איסור מספק אסור אבל אין מחויב להרים כיון דהדמוע הי' בספק

אכן הגמ' בזבחים וכן הרמב"ם מיירי בנדמע ודאי שנודע מקודם שנפלה חבית סתומה למאה חבית שהרי כתב שם הרמב"ם שנתערבה החבית דנודע וחל על זה דין מקדשו ממנו ובזה מודה ר"ל אם הי' פחות ממאה חבית אף אם החבית פתוחה ותפול אחת לים הגדול אחר כן כיון שנודע הדמוע וחל עליהם דין דמקדשו שנתקדשו כולם מדרבנן בקדושת התרומה אף אם תפול אחת לים הגדול לא יותרו ומשו"ה אמר ריש לקיש חבית שנפל למאה ואין האיסור מטעם הדמוע אלא דמיירי בחבית סתומה דהאיסור מטעם דבר חשוב בזה אמר ר"ל אם נפל אחת לים הגדול הותר כיון שאין האיסור מטעם דמוע שהרי נפלה למאה ויש כאן מאה ואחד ורק מטעם חשוב נאסרו ובדבר חשוב אם נפל לים הגדול הותר ועוד חידש ר"ל דע"י שנפלה החבית נפטר גם מדין הרמה היינו שאין צריך להפריש אחת, אבל אם היתה תאנה שנפלה למאה ומדין דמוע לא נאסרו שהרי בטלו במאה ואחד אלא דהשאלה אם צריך להרים אחת רבה ס"ל כיון דתאנה אין מינכרה נפילתה בזה צריך להרים ורב יוסף ס"ל דאף בתאנה אם נפלה למאה דאין כאן איסור דימוע רק מה שצריך להרים אמרינן כנפילתה כך עליתה ולפי"ז יתורץ דלכאורה קשה כיון דהרמב"ם מפרש דהא דאמר רב דאם נפלה טבעת למאה ואח"כ נפל לים הותר הוא דוקא בשני טבעות נפלו לים א"כ איך אמר רב יוסף אפילו בתאנה נפילתה כך עליתה הרי אמר בפירוש בחדא סגי ולכאורה הא תאנה אין מינכר נפילתה יותר מטבעת ואמאי בטבעות בעי דוקא שתים ובתאנה די אחת אכן לדברינו ר' יוסף סבר דלענין להתיר האיסור צריך דוקא שתים אבל לפטור ההרמה לכהן אף באחת סגי. אכן רבה סבר להיפך דבטבעות אם לא נתיר יאסרו כולן דאין להם מתירין לכולם משוה בטבעות בשתים אמרינן דאם נפלו הותרו. אבל בתאנים דלכולן יש היתר ע"י שירים לכהן אז אף בנפלו שתים לא יפטר מליתן לכהן דדוקא בחבית דנפילתה ניכרת ובפרט שהוא סתומה דהוי דבר חשוב שם נפטר מלתת לכהן אבל בתאינים דלא מינכר נפילתם אז אף אם יפלו שתים לא יפטר מלתת לכהן אחרי דלא נאסרו כל התאנים שהרי יש להם מתירין ע"י שיתן אחת לכהן ומיושב בזה קושית הגר"א ביו"ד סימן ק"י ס"ק כו דאמאי לא כתב הרמב"ם דבנפלו שתי תאנים הותרו דלדין זה היינו לפטר מלהרים גם בשתי תאנים נפלו לא פטור מלהרים כיון דיש מתירין

היוצא מדברינו דהא דאמר בגמ' מתיב רבא אפילו אחת בריבוה ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית היינו דוקא דנימא שמת אחד מעתה כולן ירעו עד שיסתאבו הוא רק מדרבנן. אבל על זה דלא יקרבו לא פריך דזהו מדאורייתא והנה לעיל בסוגיא קדשי מזבח שמתו ביארנו דהא דאמר הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות מעילה דאם נפסלו בדברים שיפסלו בהן הקרבנות שכבר ביארנו מועלין בהם מדברי סופרים על הרמב"ם שהקשו עליו דהא היכא אם עלו לא ירדו מוכח בריש מעילה דמועלין מן התורה ואיך חשב הרמב"ם הכא אם לן האימורים וכ"ו דהמעילה מדברי סופרים וביארנו דהא דאמר הרמב"ם אם נפסלו הקרבנות הוא כל אחד מדינם היינו קדשי המזבח שמתו או שנפסלו מדינם מדין קרבן כמו אם נעשו נרבע ונעבד וכדומה דאז לא הוי קרבן דהיכא דאם עלו לא ירדו מקרי עדנה קרבן וחייבים עליהם משום אל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן ודברים הנאכלין בלן וכדומה נפסלו מדיניהם שהרי באכילה אין שייך לומר אם עלו לא ירדו וא"כ בדברים הנאכלים אם לנו אין מעילתן מדברי תורה והא דאמר במעילה דלן הוא מדאורייתא מיירי בדברים הנקטרים דהמה לא נפסלו מדיניהם ואף דהכא קאמר הרמב"ם לן האימורים אין הכונה לענין מעילת האימורי שהרי אמר הרמב"ם בפירוש שהיו שעת היתר לכהנים ושהיו היתר אכילה אכן הרמב"ם מיירי לענין הבשר דס"ל להרמב"ם דהאימורין מתירים הבשר והא כיון שנטמאו האימורים לא מקרי שעת היתר עד העת שנטמאו האימורים וכמו שביארנו בארוכה שם אכן לכאורה קשה היכא שנעשו מחים נרבע או נעבד כיון דהדין דירעו עד שיסתאבו וא"כ ראוין הם לדמיהם וא"כ הרי מעילתם מדברי תורה מטעם הדמים שבהם

והנראה לי דהנה הרמב"ם כתב בפ"ב ממעילה הלכה ח' ז"ל וכן פרה אדומה מועלין בה משהוקדשה עד שתעשה אפר אעפ"י שהיא כקדשי בדק הבית הרי נאמר בה חטאת היא וכתב הכ"מ ז"ל ומ"ש רבינו אעפ"י כקדשי בדק הבית קשה דאמאי אעפ"י אטו קדשי בדק הבית מי לא אית מעילה בהו לכן נראה דהרמב"ם סובר דכל המה שהם קדשי קדושת הגוף אין קדושתם לדמיהם ואין עליהם כלל דין קדושת דמים דרק שנפל בהם מום אז נעשו קדשי דמים אבל כל זמן שאין עליהם דין למכור אותם לדמים אין עליהם דין דמים כלל דמשו"ה חלב המוקדשין ובצי תורין לא נהנין ולא מועלין כדאיתא דף י"ב במעילה אבל אם הקדיש קדושת דמים למזבח מועלין בה ובביצתה בחמורה וחלבה ועיין תוס' ד"ה חלב דס"ל החלב מותר וכיון דהחלב מותר אמאי אין מועלין בהם יהי' בהן הדין כמו הקדיש לדמים ע"כ דקודם שנפלו מום בבהמה אין על הבהמה דין קדושת דמים רק דין קדושת הגוף ועיין שם בתוס' וא"כ כיון דבהמה קדשי בדק הבית א"כ הי' צריך להיות הדין שגם באפר מועלין וכמו דאיתה בגמ' מעילה דף ט"ו והא אמר עולא אמר ר' יוחנן קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה במאי אילימא בקדשי בדק הבית אפילו כי מתו נמי לא יהא אלא דאקדש אשפה לבדק הבית א"כ הכא נמי בפרה בשעה שנעשות אפר נימא לא יהא אלא דקדיש אפר משו"ה אמר הרמב"ם כיון דכתיב בפרה חטאת היא א"כ אמרה התורה שיש לה דין חטאת שבה מועלין ואין מועלין בעפרה הכא דאין צריכין להוציא לבית הדשן והנה תוס' מנחות דף נ"ב ד"ה גזרו כתבו ז"ל משמע הכא דאיכא מעילה מדרבנן וה"נ אמרינן בפרק הוציאו לא ובפרק ולד חטאת מועלין בדמים דברי ר"מ כו' ותימא דבסוף תרומה בעי גבי מקדיש עולה לבדק הבית אסור לשוחטה עד שתפדה ומועלין בה שתי מעילות ופריך אי דרבנן מי איכא מעינה מדרבנן כו' ומיהו בריש מעילה תנן קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהם מדרבנן כו' ופריך מי איכא מעילה מדרבנן כו' ואמאי לא מייתי מתניתן דאיכא מעילה בדמים והרב ר' חיים תירץ דדם אקדשוה רבנן והשתא איכא שפיר מעילה מדאורייתא אבל קדשים שמתו לא נתנו בהם קדושת דמים הלכך מייתי טפי שפיר ואפר פרה נמי איכא קדושה מדרבנן וקשה לפרושו דבפרק ולד חטאת גבי קדשים שמתו דפריך מי איכא מידי דמעיקרא