לבוש מרדכי על זבחים צא

אחד מהן יקריבו כל הראשים הוא דאמר כחנן המצרי דתניא חנן המצרי אומר אפינו דם בכוס מביא חברו ומזוג לו והנה לפי"ז לדידן דשחוטין נידחין אם נתערב לאחר שחיטה הודחו ואין מרצה וקשה דא"כ אם נתערבו הנתינין למעלה בניתנן למטה שנתערבו הכוסות אף אם זרק לא הורצה והרי רבא לקמן בדף פ"א מוקי בנתערבו הכוסות ואעפי"כ אם לא נמלך ונתן למעלה יחזור ויתן למטה ואמאי הרי כבר הודחו דהא אמר אם נקריב לא מרצה אכן לפי דברינו הדברים מבוארים דהנה רבא אמר רק השתא דאמור רבנן היינו דמה דאסור להקריב אף מן התורה כפי שביארנו בשביל זה לא הי' הדין דאין מרצה כיון דאין האיסור רק מטעם ספק מפני זה לא אקרי דיחוי. אבל בבע"ח דבטל התורה אזלינן בתר רוב בכה"ג ואעפי"כ אמור רבנן דלא נקריב א"כ הרי גזרו איסור ודאי שלא להקריב על המותרים וכיון דזה האיסור הוא אף באופן שהוא ודאי עפ"י דין מותר מטעם רוב א"כ אסרו רבנן בתורת ודאי להקריב זה הוי דיחוי ופריך לר"א דס"ל דע"י תערובות מן התורה מותר להקריב אף אם יש אבר הבע"מ וא"כ הרי אסרו רבנן איסור ודאי להקריב א"כ לר"א אם קרב הראש לא יקריבו שהרי נדחה מלהקריב מטעם איסור ודאי דרבנן ומשני דר"א ס"ל דאף שחוטין אין נדחין ולפי"ז לא קשה מכל דבר שנתערבו לאחר שחיטה דהתם דאינם בע"ח לא שייך נכבשינהו וא"כ האיסור לזרוק בנתערבו כוס בכוסות לא מטעם ודאי אלא מטעם ספק שמא מן הניתנין למטה או למעלה והיכא דהאיסור רק מטעם ספק לא הוי דיחוי

והנה הרמב"ם כתב בפט"ו מהלכות תרומות הלכה ב' ז"ל חבית סתומה שנתערבה במאה חבית ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולם ואמרינן של תרומה היא שנפלה משא"כ בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהם לים הגדול אלא צריך להפריש אחת לפי שהחבית נפילתה ניכרת ותאנה וכיוצא בה אין נפילתה ניכרת עכ"ד הרמב"ם והשיג על זה הראב"ד ז"ל א"א דבר זה שלא כהלכה דבמס' זבחים מוקי לה כיחידאה ור"ל הוא דאמר כי הכא בירושלמי כדכתבינן לעיל ור' יוחנן פליג עלי' והלכה כר"י, ואע"ג דלגמ' דילן לא פליגי כיון דמירי' דר"ל לא מתוקמא אלא כר"א ודלא כרבנן ור"י פליג הכא ממילא אדחי לי' עכ"ד הראב"ד וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל וכיון דרבינו סבר דתרומה בזה"ז מדרבנן שפיר פסק כר"ל כו' ועי"ל דכיון דבגמ' דילן לא מידכר ר' יוחנן פליג אדר"ל ואדרבא שקלו וטרו אמורא לפרושי לר"ל משמע דסברי דהילכתי' כותי' עכ"ל הכ"מ וכן כתב הרדב"ז וז"ל וסובר דהלכה כר"ל חדא דבתלמודא דידן לא אידכרו פלוגתי דר"י משמע דלא ס"ל ותו דרבא מפרש מילתא דר"ל ורב יוסף אפילו תאינה נמי ותו דתלמודא עביד צריכותא למימרא דר' נחמן ודר"ל משמע דהילכתא היא עכ"ד הרדב"ז

הנה מדברי מרן הכ"מ והרדב"ז מוכח דהרמב"ם לא פסק כר"י דירושלמי אלא כר"ל דירושלמי משום דבגמ' דילן מוכח כר"ל דירושלמי, ובעיני הדברים תמוהים ולא ירדתי לסוף דעתם. דזה לשון הירושלמי היו לפנינו עשרים תאנים ונפלה אחת מהן לתוכן ואבדה אחת מהן ר"ש בן לקיש אומר ספיקו בטל ברוב ר' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח מודי ר' יוחנן שאם תרם מהם על מקום אחר או שריבה ממקום אחר שספיקן בטל ברוב ע"כ ובתורתן של ראשונים לירושלמי בדפוסים החדשים הובא גרסת הרמב"ן שאם ריבה מהם על מקום אחר או שריבה ממקום אחר עליהן ספיקן בטל ברוב עכ"פ בין לגירסת הרמב"ן ובין להגרסא שלנו שהיא באה בכ"מ בפי"ד מהלכות תרומות לר' יוחנן בטל ברוב אם אחר כן ריבה עליהן א"כ ע"כ הפירוש הא דאמר ריש לקיש ספיקן בטול ברוב דס"ל לר"ל כיון דעתה ספק שמא האחת שנאבדה היא תרומה אין צריכין רוב אחר אלא העשרים תאנים הותרו כיון שנפל אחת אמרינן דהתרומה נפלה ור"י פליג וסבירא דצריכין לבטל אלו העשרים ברוב וא"כ איך אפשר לומר דהרמב"ם פסק כר"ל דירושלמי ולא כר"י דירושלמי הא מפורש פוסק הרמב"ם בפי"ד מהלכות תרומות הלכה ט' דאם נפלה מחמשים ואבדה אחת מן הכל שמא מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה עליהן חולין ממקום אחר ויוסיף עליהם חמשים תאנים ואחת יותר על הכל עכ"ל הרמב"ם הרי דפסק כר"י דאף אם נפלה בעינן רוב ממקום אחר והוא כדברי ר' יוחנן ואיך כתב הכ"מ והרדב"ז דהרמב"ם פסק כריש לקיש דירושלמי ולא ירדתי לסוף דעתם

והנה הרמב"ם כתב שם ז"נ התרומה ודאי אוסר במאה וספיקה אוסר בחמשים ואין לה היתר ואם הי' ביותר מחמשים אינה צריכה רוב כיצד תאנה אחת תרומה שנפלה לתשעים ותשע והרי המאה קיימין הכל אסור לזרים כמו שביארנו נפלה אחת בחמשים ואבדה אחת מן הכל שמא אחת מן החולין היא שאבדה או האחת שנפלה היא שאבדה הרי אלו אסורים עד שירבה עליהם חולין ממקום אחר ויוסיף עליהן חמשים תאנים ואחת יותר על הכל ואם נפלה אחת של תרומה לתוך חמשים ואחת ואבדה אחת מן הכל הותר לזרים ע"כ. והנה הירושלמי שם ר' זעירא בשם ר' פדי' תרומה אוסרת בודאי במאה וספיקה בחמשים הא ששים לא, שבעים לא, עד חמשים צריכה רוב מכאן ואילך אין צריכה רוב ופ"ו הכ"מ דהרמב"ם מפרש מאי דקאמר בירושלמי הא ששים לא הא שבעים לא הוא בניחותא בכל שהו יותר מחמשים אפילו אחת אינו אוסר שעד חמשים צריכה רוב כלומר צריך לרבות עליהן חולין עד שיהיו ק"א אבל אם היו יותר מחמשים אפילו אחת אינו צריך לרבות אלא הרי הן מותרות וכתב ע"ז הכ"מ ז"ל ופירוש זה מבואר הדוחק דא"כ לא הו"ל ששים לא שבעים לא מאחר דבחד וחמשים סגי ומדנקט ס' וע' משמע דהיינו לומר דבס' וע' נמי אוסר ולפיכך לא נתחור הראב"ד בפירוש זה עכ"ל והראב"ד מפרש דברי הירושלמי דהא דקאמר עד חמשים צריכה רוב היינו אם נפלה אחת לתוך צ"ט מדומעי ואח"כ אבדה אחת מהן וכיון שאבדה אחת מהן אפשר שהיא היא התרומה ואמרו שאם נשארו מאותו הדמוע חמשים אסורין ותמהו ע"ז הא אם נשארו ששים או שבעים לא יהיו אסורין ותריץ לי' דהכי קאמר אם אותו הדמוע שהוא מאה אבדו מהם עד חמשים צריכים רוב פירות כל אחת הפורשות מהם צריכה שתבטל ברוב חולין ממקום אחר אבל אם אבדו יותר מחמשים אינה צריכה רוב חולין ממקום אחר והכל מותר מ"ט דאמרינן איסורא ברובא איתא ועיקר זה הדבר בזבחים פרק התערובות עכ"ד הראב"ד וגם פירוש הראב"ד קשה דא"כ אמאי כל הזבחים שנתערבו אפילו באלף כולן ימותו אם מתו חמש מאות ואחד יותרו הנשארים דנימא איסורא ברובא שמתו ואפשר הא דאמר הראב"ד דאמרינן איסורא ברובא הוא דוקא בנפלו בבת אחת אבל אם נפלו אחת אחת לא אמרינן איסורא ברובא ובשוורים הא אין דרך שימותו כולן בבת אחת אבל אם מתו בבת אחת כגון שנפל עליהם מפולת ומתו חמש מאות ואחד יותרו ולפי זה יקשה באברי בע"מ איך אמרינן אם קרבו כולן חוץ מאחד יצאו לבית השרפה אם הקטירו ונשרפו כולן חוץ מאחד נימא איסורא ברובא ואף דאין מקטירין הכל ביחד אבל שרפת המזבח הא הכל ביחד ואולי נצטרך לומר דמיירי שהקטיר בזה אחר זה וכל אחד שהקטירו נשרפו