לבוש מרדכי על זבחים צ

של ערלה וכלאי הכרם לתוך עשרים אלף של תרומה ונעשית כל התערובות עשרים אלף ומאה ואח"כ נפל לכל מאה סאה סאה של תרומה. הא זה הדין הי' אפשר להתקים אם נפל מאה סאה של ערלה וכלאי הכרם לתוך תשעה עשר אלף ותשע מאות ונעשה כל התערובות עשרים אלף שאז יש בתוך כל מאתים סאה כלאי הכרם או ערלה בכל מאה חצי סאה והיינו על קצ"ט חצאים סאין יש חצי סאה ערלה ואח"כ נפל לתוך כל מאה סאה של תרומה א"כ יש עתה בתוך מאתים ושתים היתר חצאי סאין חצי סאה של ערלה או כלאי הכרם וא"כ הרי הותר עתה שעתה יש החצי סאה ביותר ממאתים ואחד חצאי סאה והרי כלאים וערלה מותר אם נפלו למאתים מכש"כ אם נפל חצי סאה לתוך מאה ואחד והרי גם התרומה מעלה את הערלה ע"כ דכיון שקודם שנפל הסאה תרומה הי' כלאי הכרם או ערלה בפחות ממאתים נעשית הכל ערלה וכלאי הכרם ושוב לא תתיר, זהו דעת הרמב"ם שהכל נעשה ערלה או כלאי הכרם אם נפל בפחות ממאתים, והראב"ד ס"ל דרק הערלה או כלאי הכרם לא בעלה אבל לא נעשו הכל ערלה או כלאי הכרם אבל זה מודה הראב"ד דהערלה או כלאים בפחות ממאתים לא בטלו אף לענין איסור הנאה וצריך להוליך הנאה לים המלח או למכור חוץ מדמי איסור שבו וא"כ כשאמר הראב"ד דבדבר שבמנין אוסר תערובתו וכן בט"ז ויין נסך הכונה דבהנך אוסר הכל ואין מועיל הולכת הנאה לים המלח ובכן פליאה מאי משיג הראב"ד על הרמב"ם בפט"ז בהנך בע"ח דאוסרין בכל שהן בהניי' הרי לא גרע מדבר שבמנין האוסר הכל ואין מועיל הולכת הנאה לים המלח וקשה מהראב"ד על הראב"ד

ובהכרח צ"ל דאין כונת הראב"ד להקשות דכל זמן שהם חיים יועיל הולכה לים המלח שהרי הראב"ד הביא בזה דין דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח והתם לא מיירי למכור לעכו"ם ולהוליך אח"כ דמי האיסור לים המלח אלא מותר ע"י שנוטל כמה ששוה הפת וזורק לים המלח ושארי הככרות מותרין וא"כ הראב"ד ס"ל דגם בנתערבו שור הנסקל ופטר חמור וכדומה יותר לר"א אם יקח כמה ששוה שור הנסקל ויוליך לים המלח ויותרו אח"כ כל השוורים, וא"כ מה זה אמר הראב"ד שהרי הלך חשיבותו במה הלך חשיבותו אטו בזה שזרק דמי שווי השור הנסקל הלך חשיבות שור הנסקל מה שהוא מעורב, בשלמא אם נפרש שמוכר כולן ואח"כ נוטל המעות כמה ששוה שור הנסקל לים המלח אפשר לדחוק בדברי הראב"ד שהכונה כשמכרם בהדמים בטל החשיבות היינו הדמים של האיסור המעורבים אבל גם זה דוחק דעכ"פ איך מותר למכור הרי עתה עודנה החשובות יש והוא מוכר כולן אבל הראב"ד הביא להא דר"א דאמר יוליך הנאה לים המלח שפירש הרמב"ם דנוטל כמה ששוה הפת עוד קודם שמכר ומוליך לים המלח ולא פליגי הראב"ד עליו וא"כ הכא משמע מדברי הראב"ד שרוצה ג"כ להתיר עי"ז, וא"כ איך כתב שבטל והנך החשיבות במה אזל החשובות ולפי זה נראה לי דכונת הראב"ד להקשות דנהי דבכל דוכתי אסור לבטל החשיבות שזה מקרי מבטל בידים דמשו"ה ברימוני בדן ואגוזי פרך דוקא אם נפלו ונתפצעו מעצמם מותרין אבל אם פצעם אסור זה היכא דאין הדין לפוצעם אבל אם הי' לפוצעם לא בשביל הביטול אז הי' הדין, כנפלו מעצמם ונתפצעו והיו מותרין והנה שור הנסקל שדינו לסוקלו אם נתערב מותר לסוקלן כולן כדי לסקול את שור הנסקל עגלה ערופה אם נתערבה מותר לערוף כולן ובזה יצאו בי"ד דין דעגלה ערופה ולא יצטרכו לעגלה אחרת, וצפור מצורע השחוטה דע"כ הפירוש בהרמב"ם דשחטו את הצפור ונתערבה באלף צפרים שחוטים ומטעם דכל זמן שמפרכסת הרי היא כחי לכל דברי' דהרי קודם שנשחטה לאו צפור שחוטה היא דהרי אין דין לברר מקודם ולומר זאת תהי' צפור השחוטה ולדברי התוס' ביארנו למעלה דאף דס"ל צפורי מצורע לא נאסרו מחיים אבל עכ"פ זה הדין חל עליהם שאם ישחטום יאסרו וזה ביארנו אליבא דתוס' דגרסי צפורי מצורע אבל הרמב"ם שמדייק בלשונו צפור השחוטה הרי דנשחטה, דקודם שנשחטה אינינה צפור השחוטה דיש לקח אותה למשולחת וע"כ דנשחטה ונתערבה בין צפורים שחוטות אלא דמפרכסין עדנה, וכן פטר חמור שנתערב באלף צריך לערוף כולן כדי לקיים מצות ערופה וא"כ מקשה הראב"ד לאחר שנסקלו ונערפו ומתו הצפורים אמאי אסורין בהני' דמשמע דאין להם תקנה כלל, הא אחר מיתתם יש תקנה להם אחרי שע"ו המיתה בטל חשובתם, ויוליך הנאה לים המלח דבשלמא במתני' לא קתני הכל אסור רק אוסרין בכל שהן היינו שאוסרין לקח מהן כל זמן שהם חיים ולהנות אבל הרמב"ם שכתב שהכל אסור בהני' ע"ז הקשה הראב"ד הא לאחר מיתתם כדין ע"י סקילה או עריפה יוליך הנאה לים המלח דבשלמא אליבא דמאן דפליג אר"א ורשב"ג אפשר כיון דנאסרו בעודם חיים שוב אין להם תקנה אבל לר"א ולרשב"ג דסבירא להו אף דנאסר יש להם תקנה א"כ כשמתו יותרו בהנאה ואיך כתב הרמב"ם בסתמא נאסרו כולם בהני' ולא אמר דזה דוקא כל זמן שהם חיים

ונראה לי דהרמב"ם סבירא לי' דאעפ"י בהנך דברים חשובים שאוסרים בכל שהם דקי"ל אם נפלו נתפצעו מותרים אעפי"כ בבעל חיים אם נאסרו אף שמתו יהיו אסורים ס"ל דלא כר"ת דס"ל דדוקא בקדשים אסר ואף אם יכבשינהו דניידי אבל בשארי איסורים אם יכבשינהו יהיו מותרין אכן הרמב"ם ס"ל דכמו הג' פריך בזבחים נכבשינהו דניידי ומנא לי' להגמ' דאם עשו כן מותרין ע"כ דס"ל להגמ' כיון דקתני איסורן ולא קתני תקנתא ע"כ דאף אם נכבשינהו יהיו אסורין ופריך אמאי נכבשינהו דניידי ומשני שמא יקח מן הקבוע א"כ אף במתני' דקתני אוסרין בכל שהן ולא קתני התירא אף אם יכבשינהו יהיו אסורין וגם לא קתני כשיערפו ויסקלוהו יהיו מותרין ע"כ בכל גווני אסורין אף אם ימותו ויבטל חשיבתן וגזרינן גזירה לגזירה אף דגם הקבוע הוא אסור רק מדרבנן דמן התורה בטל ברוב וא"כ מה"ת אין חשיבות אעפי"כ אסרו רבנן אף אם יכבשינהו וא"כ כיון דאסרו רבנן איסור ודאי דכיון נכבשינהו ויהיו נודדים ואין כאן קביעות אעפי"כ אסרו רבנן א"כ חסרו רבנן בבע"ח איסור ודאי כל זמן שמעורב השור הנסקל והוי דומיא דערלה וכלאי הכרם שאסרו רבנן איסור ודאי, א"כ זה הדין דנפלו ונתפצעו מותרים זה דוקא בדברים חשובים שלא שייך בהם נכבשינהו דניידי וא"כ הא דאסרו רבנן הוא רק שאמרו שאינם בטלים ואסורים משום חשיבותם משום ספק דהוה אקבע איסורא אבל בע"ח שאף אם נכבשינהו אסרו רבנן א"כ אסרו רבנן אף המותרים בתורת ודאי וא"כ אם נתערבו בע"ח וחל עליהם איסור ודאי אף כשימותו נשארו באיסורם

ועפי"ז מיושב דברי הגמ' דאמר רבא הואיל ואמרו רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי איתבי' רב הונא בר יהודא לרבא חטאת שנתערבה בעולה ועולה שנתערבה בחטאת אפילו אחת בריבוא ימותו כולן בד"א בכהן נמלך אבל בכהן שאינו נמלך עשאן למעלה מחצה כשר ומחצה פסול כו' והא כמ"ד בעלי חיים אין נידחין הרי שחוטין דלכולי עלמא נדחין ותנן ר"א אם קרב הראש של