לבוש מרדכי על זבחים ט

נמי פירוש יכול לשוחטו סתם כיון דלא בעי עקירה ואמאי נקט ושחטו סתם דמשמע דיעבד דבשלמא אי הוה אמר ושחטו לשם עולה דבעי עקירה הוה ניחא דנקט דיעבד אפילו לאחר ניתוק גזירה שמא ישכח לעוקרו ומשני דכי לא בעי לעוקרו נמי אסור לכתחילה גזירה אטו לפני כפרה והקשה המשנה למלך על דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ט"ו שכתב הרמב"ם כל אשם שניתק לרעי' אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחילה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וכיון דהרמב"ם פסק דבעינן עקירה שהרי כתב ושחטו עולה ולא כתב ושחטו סתם א"כ מוכח בגמ' דאם בעינן עקירה לא קשה אמאי דוקא ניתק דהרי חיישינן שמא ישכח מלעוקרו וא"כ למאי צריך הרמב"ם לטעמא דגזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה

אכן לדידי נראה דאי אפשר כלל לפרש קושית הגמ' בפסחים דקשה להגמ' דכיון דרב הונא משמי' דרב אמר דשחטו סתם כשר א"כ למאי בעי ניתוק אבל אם נימא דבעי עקירה לא קשה אמאי בעו ניתוק דהא זה פשוט להגמ' דבאשם אמרינן רועה והי' ניחא לי' מה דאמרינן רועה עד שיפול בו מום ולא אמרו שהוא עצמו יקרב עולה אם נימא דבעינן עקירה משום דחיישינן שישכח לעוקרו וא"כ מאי קאמר שם ומנא תימרא דתנן אשם שמתו בעליו או שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ר' אליעזר אומר ימות ר' יהושע אומר ימכר ויביא בדמיו עולה בדמיו אין אבל גופו לא דגזר לאחר כפרה אטו לפני כפרה ולפי דבריהם דעיקר קושית הגמ' הוא רק על רב הונא דסבירא לי' דלא בעי עקירה א"ה אפילו לכתחילה אבל בלא רב הונא לא קשה דחיישינן שמא ישכח מלעוקרו א"כ מאין מוכיח ממשנה זו דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דילמא לא גזרינן והא דגופו לא משום דבעי עקירה וחיישינן שמא ישכח מלעוקרו והרי לזה לא הי' לו ספק דדין הוא אצלינו דאשם שמתו בעליו או נתכפרו ירעה עד שיסתאב וימכר ויביאו בדמיו עולה ומה חידוש מצאו במשנה זו. לכן נראה לי דהנה רב הונא מלבד חידושו דלא בעו עקירה האי דינא הוא חידוש דכיון דעומד לדמים של עולה אפשר לעשות גופו עולה דהדמים שעל האשם לעולה יוכלו להתהפך שיהי' גוף הקרבן לעולה והנה זה פשיטא לגמ' דכל העומד לדמים יוכלו לעשות גוף הדבר לזה אחרי דאנן סבירא לן דאין בע"ח נדחין וסבירא לן המקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף הרי דאמרה התורה דמקדושת הדמים יוכל להתהפך לגוף הקדושה אלא בלא חידוש דרב הונא הי' סבר דהאי דינא דאמרה התורה דאשם שמתו בעליו ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לא אמרה התורה שהאשם עומד לקוץ המזבח דהאי דינא נאמר דמותר אשם יפלו לנדבה וכמדרשו של בני' בן יהוידע מקרא דאשם לה' ולכהנים וא"כ אמרה התורה שהכסף שלוקחים בעד האשם שנפל בו מום הכסף הוא לצבור לקיץ המזבח א"כ ההלכה נאמרה על הכסף שנעשה מותר האשם אבל כל זמן שלא נפל בו מום ולא פדאוהו לא נאמרה ההלכה וא"כ איננו עומד כלל לדמי עולה וממילא יהי' הדין אם שחטו עולה יהי' פסול שהרי שונה מאשם לעולה וא"כ בודאי דצריך רעי' שהרי הוא עצמו פסול לעולה ובא רב הונא וחידש דהאי דינא דאשם ירעה נאמרה ההלכה שגוף האשם שצריך לנתקו שיהי' דמיו שלו לקיץ המזבח והיכא שעשו בו מעשה ונתקוהו לדמי אז ממילא הוא עומד לגופו ופריך א"ה אשם שניתק לרעי' ההלכה עליו שחל על גופו לדמי קיץ המזבח א"כ אף לכתחילה יקריבוהו לעולה ומשני גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה ובודאי כי היכי דמועיל ניתוק דנעקר ונהי' דמיו לעולה וכשר לעולה ה"נ לפני ניתוק אם ישחטוהו לעולה ג"כ יהי' כשר לעולה דמה לי העקירה לניתוק מה לי העקירה לעולה כיון דלדברי רב הונא האי הילכתא דכל שבחטאת מתה באשם רועה הוא על גוף האשם שעומד לדמי קיץ המזבח ובודאי דאם לא ניתק ולא שחטו לעולה אלא בסתם בודאי דפסול זה ילפינן מקרא דהוא בהויתו יהא דכל זמן שלא נעשה מעשה לעוקרו מאשם הוא בהויתו ואם שחטו סתם פסול אבל אם נעשה בו מעשה או ניתוק לרעי' או שחיטה לעולה כשר ופריך ומנא תימרא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דילמא אין זה סברא ובאשם כיון דדמיו לקיץ המזבח א"כ האי הילכתא נאמרה על הכסף דכסף אשם יובא לכהנים היינו ילקח עולות והעורות לכהנים וא"כ על גוף האשם אף שניתק לרעי' אין חל כלל האי דינא להיות לדמי קיץ המזבח ומביא ראי' דע"כ צ"ל האי סברא דגזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה דהנה ר' יהושע ס"ל ימכר ויביא בדמיו עולת יחיד וא"כ בודאי אליבא דר' יהושע חל על גוף האשם האי דינא שיהי' לדמי עולה דכיון דהוי לדמי עולת יחיד אליבא דר' יהושע סבירא להגמ' דאז אין שייך כלל לומר שהוא דין אך בהכסף דהוי כמו בכל שינתנו להצבור. והצבור יקרב עונה מקום דעומד לדמי ונעשה גופו לעולה וקרא דהוא בהויתו יהא לא מיעט רק דבלא מעשה עדנה אשם הוא אבל כיון דניתק לרעי' ועומד הוא לדמי עולה בודאי דאליבא דר' יהושע אם שחטו לעולה כשר לעולה וא"כ אליבא דר' יהושע יקשה דיביא גופו לעולה וע"כ אליבא דר' יהושע גזרינן לאחר כפרה אטו לפני כפרה שוב מצאתי מפורש כדברי דהראי' רק מר' יהושע. שהרי רש"י בלשוני הטהור כתב ז"ל אבל איהו גופא לא אמר דיקרב עולה ואף על פי שמקריבו לעצמו, והוא ממש כדברינו ודו"ק א"כ לא קשה לרב הונא אמר רב אף דסבירא לי' דהאי דינא לקיץ המזבח הוא על גוף הבהמה אעפי"כ לכתחילה לא יקרב לעולה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה

אכן הרמב"ם פסק דבעי דוקא עקירה ואף שכיון שניתק לרעי' כבר עומד הוא לדמי קיץ המזבח וכיון דקי"ל הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף אמאי בעי עקירה ואין לומר דכיון דמעיקרא הי' אשם ונדחה משו"ה בעי עקירה דהא רב ס"ל בע"ח אין נדחין ואף הקדושת דמים דהכא למה הי' צריך לנתק לרעי' הא האי קדושת דמים הוי דיחוי מעיקרא ועכצ"ל דאף דסבירא לי' דקדושת דמים לא נדחה משום דחוי מעיקרא ובע"ח אינן נדחין אעפי"כ עקירה בעיא לנתק הדיחוי ומה שהקשה הלח"מ שם אמאי פסק הרמב"ם דבעיא עקירה הא בגמ' אמר אלא אמר רב הונא ברי' דרב יהושע הכא במאי עסקינן כגון שהפרישו קודם חצות הרי דבגמ' הדר בו משינויא דאמר לא תימא שחטו סתם אלא אימא שחטו לעולה כשר משום דר' חייא בר גמדא אמר נזרקא מפי חבורה ואמרו כגון שנטמאו בעלים והאי הוא דבעי עקורה משום דעומד לפסח שני נראה לי דטעמא דהרמב"ם משום דרב אשי דהוא בתרא אמר רב דאמר כתנא דבי ר' ישמעאל דסבירא לי' דלא בעי עקירה הרי דרב אשי סובר דרבנן פליגי עלי' דתנא דבי ר' ישמעאל וסבירא להו דבעי עקירה ואף דבגמ' דחי תירוצא דרב אשי היינו דאפשר דגם ר' ישמעאל סבירא לי' דאפילו פסול הגוף בעי עיבור צורה ואמר אלא מחורתא כדשני מעיקרא הוא לתרץ אליבא דרב דר' חייא בר גמדא אמר אליבי' דלא בעי עקירה אבל כיון דחזינן דרב אשי דהוא בתרא סובר דבעינן עקירה א"כ אף דעומד האשם שניתק לרעי' לדמי קיץ המזבח דאילו לא הי' עומד אף בדיעבד הי' פסול ע"כ דעומד וחל על גופו הדין לדמי