לבוש מרדכי על זבחים י

קיץ המזבח אעפי"כ בעי עקירה דאף דס"ל דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ובע"ח אינן נדחין אעפי"כ בעי לעקור הדjי' ובלא עקירה לא נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף אף דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היכא דהוי דחי' בעינן לעקור הדחי' וכל זמן שלא עקר לא נתהפך מקדושת דמים לקדושת הגוף

ובזה יש לפרש דברי הרמב"ם בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ו' ז"ל מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה מהם שירצה לשם פסח והשני יקרב שלמים מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה הרי תמורה זו תקרב שלמים אבל אם מצאו קודם שחיטת זה שהפריש הואיל וזה הנמצא ראוי להקרhב פסח וראוי להקריבו שלמים כמו שביארנו אם המיר בזה הנמצא בין קודם שחיטת המפרש תחתיו בין אחר שחיטה אין תמורתו קריבה אלא תרעה עד שיפול בו מום ויביא בדמי' שלמים והנה על השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דסבירא לי' דמי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש תחתיו פסח אחר והרי שניהן עומדין יקריב איזה שירצה והשני יקרב שלמים שהשיג הראב"ד שזה שיבוש אלא ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים וכן הוא במתניתן ע"ז תירץ הכ"מ דמתניתן אתיא כמ"ד בע"ח נדחין והרמב"ם פסק כמאן דאמר אין נדחין אבל זה לכאורה קשה כיון דהשני שנשאר אחר שחיטה הוא שלמים א"כ אמאי אם המיר אחר שחיטה ג"כ ירעה עד שיסתאב הא כיון דהוא שלמים גם תמורתו תהי' שלמים דמה דכתב הרמב"ם הטעם ז"ל הואיל וזה הנמצא ראוי להקריבו פסח וראוי להקריבו שלמים זהו דוקא קודם שחיטה אבל לאחר השחיטה הרי עתה הוא שלמים ואינו עומד לפסח וא"כ תמורתו דלאחר שחיטה אמאי לא תקרב שלמים ועיין שם בכ"מ ותירוצו אינו אלא על קודם שחיטה אבל אם המיר אחר שחיטה אמאי לא תקרב שלמים אכן כפי מה שכתבנו למעלה דרב אשי סובר דאף דאין בע"ח נדחין אעפי"כ בעי עקירה לתקן הדיחוי א"כ אף שאם שחט לשם שלמים נעקר שם פסח דהודחה ונעשה שלמים אבל התמורה הא המיר קודם שנעקר שם הפסח דדוקא ע"י ששוחט לשם שלמים הוא עוקר אבל קודם ששוחט לשם שלמים הרי יש על זה דין פסח שהודחה וא"כ התמורה מכח קדושה דחוי ואחר שחיטה לשם שלמים שאז נעקר הקדושה הדחוי הלא לאחר שחיטה אין שייך תמורה

נמצא לפי זו שביארנו דאף דסבירא לן בע"ח אין נדחים אעפי"כ בעי תיקון ועקירה על הדחי' יתורץ קושית המ"ל שהקשה אמאי פסק הרמב"ם גבי עיר הנדחת דאם היו בה קדשי מזבח ימותו והא בסנהדרין מ"ז מוכיח מזה דאמרינן הואיל ואדחי אדחי וכיון דהרמב"ם פסק דלא אמרינן הואיל ואדחי ע"כ הי' נו לפסוק כיון דאקטול (וחזי צערא דקברא פורתא לרב אשי) הוו להו כפרה וליסקו לגבוה אכן לדברינו ניחא דכיון דמעיקרא היו על הקרבן פסול דזבח רשעים תועבה ונדחה הקרבן מהקרבה א"כ צריך עתה לעקור את הפסול ולהקריבו בעדו זבח כשר וא"כ אם הוא חי ועשה תשובה אז בזה שמקריבים בעדו עוקרים את הדחי' אבל כשמת דאין כפרה למתים א"כ נשאר הדיחוי על הקרבן שאי אפשר לתקנו משו"ה ימותו והא דפשיט רב יוסף ממשנה זו דאמרינן הואיל ואידחו קאי על זה דבגמ' עשה צריכותא להנך תרתי מימרות דר' יוחנן חדא בהפריש קרבן ונשחטה וחדא בהפריש קרבן דבתרויהו אמר ר' יוחנן הואיל ונדחה ידחה ועשה צריכותא דאי איתמר בנשחטה הו"א משום דאין בידו אבל בהמיר הואיל ובידו לתקן לאו דיחוי הוא ואף דאין מקריבין שהרי אין מקבלין קרבן מן המומר לעכו"ם כיון דבידו לתקנו אין זה דיחוי בעצם הקרבן ומביא רב יוסף ראי' מהא מתניתן דאף שבידו לשוב אעפי"כ הוה דחי' דאם נימא דאין זה דיחוי בודאי יקשה כיון דהוה לי' כפרה בהריגתו יסקו לגבוה דעתה אין על הקרבן דין דזבח רשעים ע"כ דאף שבידו לתקן ולשוב אעפי"כ הוה דיחוי וא"כ אף לדידן דס"ל אין בע"ח נדחין היינו דוקא היכא שבשחיטתו לשמו הוא עוקר הדיחוי אבל כשמת שאי אפשר לתקן הדיחוי דהרי אין כפרה למתים נשאר בדיחויו ופסול להקרבה משו"ה ימותו ולפי"ז יצא לנו דין חדש דאם הפריש קרבן והמיר ועשה תשובה ואח"כ מת קודם שהקריבו את הקרבן אז יהי' הקרבן פסול אף לדידן דס"ל אין בע"ח נדחין כיון דלא נעקר הדיחוי

ועפ"י דברינו דשאלת הדיחוי הוא על הקדושה ועל הגוף על קדושת הדמים ועל גוף הקדושה ויתישב גם כן הקושי' שהקשו על הרמב"ם שפסק בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' דהמפריש נקבה לפסחו יראה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים אבל הוא עצמו לא יקרב שלמים והא בגמ' דף צ"ח מוכיח מזה ש"מ תלת דבע"ח נדחין ויש דיחוי בדמים ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי, ונראה לי דהרמב"ם מפרש פירוש אחר בגמ' דהנה בגמ' כריתות דף כ"ח מטמא מקדש עשיר שהפריש קן לכבשתו והעני הואיל ונדחה ידחה אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בע"ח נדחין וקדושת דמים נדחה (מדחה) ודיחוי מעיקרא הוי דיחוי מתיב רב עוקבא בר חמא המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח תרעה עד שתסתאב וימכר ויביא בדמיו פסח ר"ש אומר הוא עצמו יקרב פסח ש"מ בע"ח אינן נידחין אמרי דבי ר' אושעיא כי אמרינן לרבנן דר"ש ס"ל בע"ח אינן נדחין והנה רש"י פירש דהקושי' מדר"ש וכבר הקשה בתוס' מה ס"ד דמקשה אדפריך מר"ש לסעיא מדרבנן

לכן נראה לי דהרמב"ם סובר דהא דקאמר בפסחים צ"ח כל מתניתן דהמפריש נקבה לפסחו אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת אין הפירוש כמו שפרש"י ותוס' דההוכחה מדקאמר ירעה עד שיסתאב וימכר ויפנו דמיו לשלמים ולא תקרב היא בעצמה שלמים דהרי הרמב"ם גרים וכן הוא במשנה שבמשניות ויפלו דמיו לנדבה ופירש הרמב"ם בפירושו למשניות שיפלו הדמים לעולה לקיץ המזבח ולפי"ז אין הפירוש דרב הונא ברי' דרב יהושע מדייק ש"מ תלת מזה שאין הבהמה קריבה לשלמים דהרי למתניתן אין הדמים לשלמים אלא לעולה ובודאי דזה הדין דיהיו הדמים לעולה נאמר רק על הדמים לא על גוף בהמה שאינה ראוי' לפסח שיהיו הדמים לעולה דזה נא נאמר כלל ומצינו רק הלכתא באשם דדמי' לקיץ המזבח דהוי מותר אשם וכן במותר חטאת דהוו ג"כ כאשם ובהנך דהוי לכפרה כמו מותר האיפה ומותר גזירות שיש בהן דמי חטאת ועצ"ל דכיון דהקדושה הזאת חלה על הבהמה לגוף ואין לה שום אופן לקרב סבירא לתנא דכל היכא שחל קדושת הגוף ואי אפשר להקדושה שתהי' לאיזה דבר אמרינן דהדמים לקיץ המזבח ולפי"ז מה דלא אמרינן שתקרב הבהמה לשלמים לא קשה כלל דאימתי אמרינן דפסח שנדחה יהי' לשלמים זהו דוקא פסח דחוי' אבל פסח פסול דהבהמה נקבה לפסח הוא פסול לא חל על זה דין שיהי' הפסח לשלמים דאין פסח פסול נעשה שלמים אף לדידן דס"ל בע"ח אינן נדחין רק השאלה על הדמים שהדמים ע"י מום שנפל בהבהמה