לבוש מרדכי על זבחים ח

כשאין בו אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה, ועוד הקשו למה להרמב"ם לומר שני טעמים דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי ובע"ח אינן נדחין דלכאורה בחד טעמא סגי או בטעם דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי או בטעמא דבע"ח אינן נדחים, ע"כ נראה לי דהרמב"ם מפרש דברי הגמרא כן דהנה הרמב"ם כתב פ"ג מהלכות פסולי המוקדשין ז"ל אבל קדשים חיים שהיו בעזרה כשנפגם לא נפסלו אלא כשיבנה המזבח יקרבו שאין בעלי חיים נדחין הקדיש בהמות עד שלא נבנה המזבח כשיבנה מקריבין שהדיחוי מעיקרא אינו דיחוי וכבר הקשה הלח"מ דתיפוק לי' מטעמא דאמר לעיל דבע"ח אין נדחין ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם דיש שני דברים הקדושה בעצמה שעלינו לדון אם נדחתה וגוף הבע"ח אם נדחתה, אם יש חסרון בעצם הקדושה ואם הי' הדין שהדיחוי מעיקרא הוי דיחוי אף אם הי' דין שאין בע"ח נדחין אבל הקדושה היתה נדחית שהרי הקדושה בעצמה אין לה דין דבע"ח. משו"ה אם הקדיש הבהמה בשעה שלא הי' המזבח שלם דאז הי' החסרון בהקדושה בלא טעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי לא הי' סגי הטעמא דאין בע"ח נדחין ואצטריך לטעמא דקדושה דהיתה מעיקרא בדיחוי איננה נדחית והיכא שהקדיש בשעה שהי' המזבח שלם ואח"כ נפגם הקדושה אין בה חסרון ותקדשה הבהמה קדושה גמורה אף שאח"כ הי' דיחוי ולא הוי דיחוי מעיקרא אלא כיון דנתקדשה הבהמה קדושה גמורה וגוף עצם הבהמה קדוש אין בע"ח נדחין וכששוב נראתה מקודשת

והנה בבהמה של שני שותפין בשעה שהקדיש חצי' ולא הי' עדנה כולה שלו לא חלה על הבהמה קדושת הגוף רק קדושת דמים ואף דהאומר רגלה של זו עולה חל על האבר קדושת הגוף התם כיון שהבהמה כולה שלו חלה על האבר דין קדושת הגוף שמסר כל הבהמה לזה שהאבר יהי' קדוש קדושת הגוף וע"ז יש קרא דכל אשר ותן ממנו לה דאם מסר כל הבהמה שיהי' האבר קדוש עולה חל עליו קדושת עולה אבל הכא שאין הבהמה שלו לא חל על המחצית קדושת הגוף רק קדושת דמים, והנה קי"ל דהקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף היינו דתיכף בשעה שהקדוש נתהפכו קדושת הדמים לקדושת הגוף אבל אם בשעה שהקדיש קדושת הדמים לא היתה ראוי' הקדושה להתקדש קדושת הגוף קדושת הדמים שיש בבהמה נדחתה לר"י דסבירא לי' דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ושוב קדושת הדמים הלזו אי אפשר להתהפך להיות קדושת הגוף ומפני זה כבר אי אפשר להקריב הבהמה שכל זמן שיש עליה קדושת דמים שאינה מתהפכת לקדוש קדושת הגוף אי אפשר להקריב שדין להקריב קדושת הגוף אבל אם יש קדושת דמים שלא נתהפכה לקדושת הגוף אין להקריב הבהמה אם דיחוי מעיקרא הוי דיחוי והרמב"ם גורם ש"מ קדושת דמים מדחה כדאיתא בתוס' גירסא זו והפירוש מה מדחה הבהמה מהקרבה זה שיש עלי' קדושת דמים. ואין להקשות לפי דברינו מנא לן דסבירא לי' לר' יוחנן בע"ח נדחין דילמא סבירא לי' בע"ח אינן נדחין והכא הטעם דהבהמה כשלקחה והקדישה אי אפשר להקריבה משום דקדושת דמים שהיתה מקודם נדחתה וזה מדחה הבהמה מהקרבה, ונראה לי דהנה ר"י אמר חזר ולקחה והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה והאי דקאמר ר"י קדושה זהו מיותר דהרי אמר דעושה תמורה ובודאי דקדשה דאילו לא היתה קדושה לא היתה עושה תמורה ע"כ דקדושה, ע"כ דר"י אשמעינן דיש עלי' גם הקדושה שהיתה מעיקרא היינו דהקדושה שהיתה מעיקרא כשהקדיש חצי' אותה הקדושה בעצמה ישנה עתה דנדחתה מהלתהפך לקדושת הגוף וא"כ שמעינן מזה דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי שקדושת הדמים אי אפשר להתהפך להיות קדושת הגוף משום דהיתה דיחוי ואח"כ חידש לנו ר' יוחנן עוד חידוש דהתמורה ג"כ אינה קריבה ומזה מוכח דר"י סבר ע"כ דבעלי חיים נדחין דגם גוף הבהמה נדחה מהקרבה דאילו הי' סובר ר"י דרק הקדושת דמים נדחה אבל גוף הבע"ח לא נדחה מהקרבה א"כ נהי דהבהמה א"א להקריב משום דקדושת דמים שיש בה ולא נתהפכה לקדושת הגוף מדחה הבהמה מהקרבה אבל התמורה תפסה רק קדושת הגוף שבהבהמה שהרי לקדושת דמים אין תמורה והתמורה תפסה רק קדושת הגוף וא"כ התמורה אמאי אינה קריבה ע"כ כיון שיש דבר המעכב להקריב נדחה גוף הבע"ח מהקרבה וגם קדושת הגוף בעצמה היא דחוי' וא"כ הקדושה באה מכח קדושה דחוי' משו"ה גם התמורה כיוצא בה ואינה קריבה וא"כ מוכח דר"י סובר דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי ושהבע"ח נדחין ומה הוא מדחה קדושת הדמים שיש על הבהמה דכיון דחל עלי' קדושת הדמים נדחתה הבהמה מלהתקדש קדושת הגוף גמורה

ולפי זה הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן איצטריך לו לאמר שני טעמים על מה שיכולין להקריב הבהמה וע"כ דקדושת הדמים מתהפך להיות קדושת הגוף ואף שקדושת הדמים און לה דין בע"ח אכן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי ומיושב קושית המאירי שהקשה מאי כתב הרמב"ם אף שהיא קדושת דמום דאדרבה כשאין בה אלא קדושת דמים ראוי לומר שלא ידחה אכן לדברינו אדרבה כיון שהוא קדושת דמים אין לה מעלה זה הטעם דאין בע"ח נדחין ואיצטריך לטעמא דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אף בקדושת דמים ועוד צריך טעם לומר נהי דקדושת הדמים אבל נימא דהבהמה נדחתה מהקרבה מטעם שהי' עלי' קדושת דמים לזה איצטריך טעם דאין בע"ח נדחין

הא דאמר הרמב"ם. עוד הואיל והיא בע"ח. שהקשו כיון דאמר הרמב"ם שדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי. אפילו בקדושת דמים למה אמר הרמב"ם עוד טעם הואיל והיא בע"ח. נראה לי דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אפילו בקדושת דמים, זה דוקא אם הקדושה הוא בבע"ח. אבל במנחה, אם קדשו יבש בכלי הלח או שקדשוה בלילה. אז נפסלה. וקדושה לפסל ולא לקרב. אף שזה הוי דיחוי מעיקרא. ולא אמרינן, שאח"כ כשהניחוהו בכלי יבש, או שקדשוה עוד הפעם ביום. תוקדש להקריב, דדיחוי מעיקרא, בדבר שאינו בע"ח, הוי דיחוי אלא דאפשר להרמב"ם לומר גם על הא דאין הבהמה נדחית מהקרבה משום דדיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי אבל כיון דאיצטריך הרמב"ם לומר טעם על מה דלא נדחתה הבהמה בעצמה מהקרבה מלבד הטעם שאמר על קדושת הדמים דלא נדחתה א"כ אדרבה בזה אמר הרמב"ם הטעם דאין בע"ח נדחין דהטעם הזה הוא האמת שאף אילו לא הוה דיחוי מעיקרא ג"כ אין נדחה אבל שני טעמים איצטריך להרמב"ם לאמר על הקדושה אמאי לא נדחית וגם על הבע"ח בעצמה אמאי לא נדחית

) והנה בתוס' הכא בזבחים ד"ה ע"ב ד"ה ניתק אין לא נותק לא וכן במנחות דף ד' הקשו איך אמרינן דהוא דנאמר באשם בא ללמוד דאשם שניתק לרעי' כשר לעולה דוקא ניתק אין לא נותק לא משום דנאמר קרא הוא בהויתו יהא הרי הא דבעינן ניתק הוא דאוריתא והרי בפסחים דף ע"ג איתא אמר רב הונא אמר רב אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר לעולה אלמא קסבר לא בעי עקירה א"ה כי לא ניתק נמי גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה הרי דמה דבעינן ניתוק אינו אלא מדרבנן ועיין שם במנחות בתוס' דרבינו שמואל לא גריס ניתק אין אלא גריס לכתחילה