לבוש מרדכי על זבחים ז

מהכהן על חטאתו, אכן זה תמוה דהרי במנחות ע"ד. ילפינן מקרא דוהי' לכהן כמנחה אכן לדידי נראה דכונת התו"כ הוא כן דבשארי קרבנות איתא בקרא ונרצה לו לכפר עליו דאין הכהן מכפר ע"ו מחשבתו לכפר אלא דצריך לעשות העבודות כדין וממילא נתכפר אבל בחטאת ואשם איתא וכפר בו הכהן על חטאתו א"כ הכהן בעצמו מכפר במחשבתו שתהי' הזריקה לכפר על הבעלים, וא"כ בחטאת ואשם דבכולהו נאמר וכפר הכהן או הכהן וכפר מלבד שהכהן עושה הזריקה כדין הרי מחשבתו הוא דין בהכפרה. ומה דאיתא בתורת כהנים שלא יכפר לשנים עיין בפירוש הראב"ד על זה שכתב דמיירי בנתערב, ולדידי נראה דאשמעינן דכמו שבשינוי בקודש פסול אם שחט לשם חטאת ושלמים ה"נ כתב עליו מיותר דאף אם חשב לכפר על הבעלים עם עוד אחר ג"כ פסול

ולפי"ז סובר הרמב"ם דהאי דינא דשחט חטאת לשם חולין אינו מרצה הדין הוא מפני זה. דהנה הא דאמרינן סתמא לשמה קאי היינו דבלא מחשבתו העבודה בעצמה מקדשת קדושת הקרבן למאי דצריך. אכן העבודות אין מקדשין אלא הדברים שבגוף הקרבן אבל מה שהכהן צריך לחשוב לזה אין מועיל סתמא משו"ה אם הכהן זרק בסתמא אז אין מכפר שהרי חסר מה שצריך הכהן לכפר ע"ו עצמו אבל אם שחט בסתמא כשר אכן אם שחט לשם חולין נהי דילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים ואין מחלל הדברים שהקדשים בעצמן מתקדשין ע"י העבודה אבל מה שהכהן צריך לחשוב ולכפר בעצמו ע"י הזריקה לשם אותה החטאת זה אין חילול בהקדשים רק חילול על מחשבת הכהן וא"כ שוב ילפינן מק"ו קדשים מחללין היינו אם חישב בפירוש לשם חטא אחר פוסל אף בשחיטה אף שלא חשב לזרוק לשם חטא אחר חולין לא כש"כ, משו"ה אם שחט לשם חולין בחטאת אינו מרצה היינו דהפסול לא בהקדשים אך במחשבת הכהן דשם אם זרק אף בסתמא אינו מכפר אבל בשארי קרבנות לא בעינן שיהי' הכהן מכפר רק שתהי' הזריקה כדין, ואם לא יעלה לבעלים הרי יהי' זה חילול בהקדשים עצמן זה ילפינן מקרא דאין חולין מחללין קדשים. ולדברי הרמב"ם מוכח מגמ' דבקדשים אם לא יעלו לבעלים לשם חובה זה מקרי פסול, שהרי הרמב"ם גריס בגמ' עולה ששחטה על מי שאינו מחויב עולה פסולה שאין לך אדם שאין מחויב עשה הרי דקרי להך דלא עלה לבעלים לחובה פסול אכן בחטאת מה שאינה עולה לבעלים אין זה מפני החסרון בהקדשים אלא במחשבת הכהן וא"כ שפיר יליף הרמב"ם דגם דין זה ששחט על מי שאין מחויב חטאת שהקרבן כשר דילפינן מקרא דעליו ולא על חברו שמחויב קרבן כמותו היינו משום דכיון דילפינן דאין המחשבה על מי שאין מחויב כמותו מגרעת א"כ הוי כמו סתמא דהעבודה בעצמה מקדשת לשם הבעלים אבל על מחשבת הכהן מגרעת שכח חילול יש שלא יועיל מחשבת הכהן נמצא לפי זה הא דכתב הרמב"ם דאם שחט ועשה כל העבודות בסתמא כשר דוקא בעולה ושלמים משום דבחטאת ואשם אם זרק הכהן בסתמא לא עלה לבעלים. שהרי חסר מה שהכהן בעצמו צריך לכפר, וע"ז אין מועיל סתמא, וכוי כמו לשם חולין. אכן בגמ' הא קאי בשעת שחיטה בשעת שחיטה ודאי כשר, אף אם לא הי' בלבו כלל דזה גם הרמב"ם מודה דבחטאת ששחט בסתמא כשר אכן אם הי' בלבו בשעת שחיטה שלא יהי' אחד מכל אלו היינו שיהי' לשם חולין אז אינו מכפר דזה עוקר שלא יועיל מחשבת הכהן דהיא לחיובא ועל מחשבת הכהן לא נוכל לילף מקרא דאין חולין מחללין קדשים דאין הפסול בקדשים רק במחשבת הכהן שאין מועיל מחשבתו ואפשר כיון דבעינן רצון הבעלים מתחילה ועד סוף א"כ אף אם הבעלים חשבו בשעת שחיטה שיהי' לשם חולין הרי לא הי' רצונו שתהי' השחיטה ראוי' לכפר אז אף מפני מחשבת הבעלים לא יכפר החטאת משא"כ אם לא חשבו הבעלים כלל אף בשעת הזריקה אם הכהן חשב כדין, הקרבן כשר ומכפר

סימן ב

סוגיא דבע"ח נידחין

דף י"ב אמר ר' יוחנן בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה ועושה תמורה ותמורתה כיוצא בה ושמע מינה תלת שמע מינה בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוה דיחוי וש"מ יש דיחוי בדמים, והנה בתוס' הקשו. כיון דכבר אמר דיחוי מעיקרא הוה דיחוי ממילא ידעינן דדיחוי בדמים הוה דיחוי דכל דיחוי מעיקרא אין בו אלא קדושת דמים

והנה הרמב"ם כתב בפ' ט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ד' ז"ל בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חציי' שלו וחזר ולקח חציי' האחר והקדישו הרי זה קדושה וקריבה אעפ"י שמתחילתה דחוי היתה כשהקדיש חציי' אין הדיחוי מעיקרו דיחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תקרב ועושה תמורה, הרי דהרמב"ם פסק דלא כר' יוחנן ולפי זה קשה דעל מתניתן דפסחים דף צ"ז ע"ב, המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' שלמים איתא ג"כ אמר רב הונא ברי' דרב יהושע ש"מ תלת, וא"כ הרמב"ם דפסק דלא כר' יוחנן הי' לי' לפסוק דלא כמתניתן והוא בעצמו בפ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה ד' כתב המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים עוד תמה המ"ל בפ"ג מהלכות שגגות דהנה בסנהדרין דף מ"ז. אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה ואמרינן עלה אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בה"ב יפדו והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה ולסיקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו לפי זה אם סבירא לן דלא כר' יוחנן דבע"ח אין נדחין הוה לן למימר דיקרבו אחר הקטלא דכיון דאקטלו הוי להו כפרה וא"כ הרמב"ם דפסק גם בזה דלא כר' יוחנן דפסק אעפ"י שהמיר בינתים אם חזר בתשובה אעפ"י שנדחה הקרבן בינתים חוזר ונראה איך פסק בהלכות ע"ז גבי עיר הנדחת דאם הי' בהן קדשי מזבח ימותו, ומה שתירץ המ"ל דהרמב"ם ס"ל דאף דאקטול לית להו כפרה תמוה דכיון דרב אשי אמר שם אבילות מאימתי מתחלא מסתימת הגולל כפרה מאימתי הויא מכי חזו צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואידחו ידחו, ע"כ, חזינן דרב אשי סבירא לי' דאף דבדין קא מקטלא הויא כפרה מכי חזו צערא דקברא פורתא א"כ הי' להרמב"ם לפסוק כרב אשי דלדידן דס"ל אין בע"ח נדחין לאחר שכבר נקברו יסקו קדשי המזבח לגבוה

והנראה לי דהנה המאירי הקשה עוד על דברי הרמב"ם שכתב ז"ל ואעפ"י שהיא קדושת דמים, דאדרבה