לבוש מרדכי על זבחים עג

מדאורייתא אם שחטה לשם עכו"ם איננה מטמאה במשא מדאורייתא, ואעפי"כ פרכינן מחתך בעפר הוא ואין מחייב משום שחוטי חוץ אף על סימן ראשון, וע"כ כיון דלענין קדשים מפקיע סימן ראשון ששחטו לשם עכו"ם שוב אין מחייב משום שחוטי חוץ על סימן ראשון דלזה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאימתי הוי שחיטת קדשים דוקא אם כל השחיטה שחיטת קדשים שדכותה בפנים היתה מכשרת את הקדשים, אבל שחיטה לע"ז שאז כיון דסימן ראשון מפקיע מקדשים גם הסימן הראשון לא הוי שחיטת קדשים וא"כ גם דברי הרמב"ם כן דלענין להכשיר בין בחולין בין בקדשים כולו עלמא מודו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאימתי הוי שחיטה בחולין אם כל השחיטה מכשרת וכן בקדשים אם כל השחיטה מקדשה אבל אם מקצת שחיטה בחולין אינה מכשרת כגון ששחט עכו"ם וכן בקדשים אם שחט מקצת בחוץ לא הוי שחיטה להכשיר ולקדש בקדשים דלזה כו"ע מודו דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף, אבל לענין לחייב משום שחוטי חוץ ס"ל להרמב"ם דהוי ספק כיון דרב אשי סבירא לי' דספק אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף

ואין להקשות לפי דברינו דא"כ למה להרמב"ם לומר בפ"ב מהלכות גנבה אם שחט הגנב חולין בעזרה מחיוב דו"ה מטעם דאיסור הנאה של חונין בעזרה הוא דרבנן והוי דמרה משמע אם הי' האיסור בהנאה מן התורה לא הי' מחויב דו"ה משום דכי שחט פורתא נאסרה אידך לאו דמרה, הא אם נימא אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ מה דאוסר בהנאה אין אוסר אלא סוף שחיטה, וא"כ מחויב דו"ה וכדאיתא שם בב"ק דפריך רק לר' יוחנן דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אכן באמת לא קשה דכיון דמספקא להרמב"ם דילמא ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף היינו דאף מקצת השחיטה פוסלת אם נגמרה השחיטה ואז כיון דשחט פורתא נאסרה בהנאה ואידך לאו דמרה קא שחיט וא"כ מספק לא היינו מחייבים את הגנב דו"ה משו"ה איצטריך הרמב"ם לטעמא דחולין שנשחטו בעזרה איסור הנאה לאו של דבריהם

ואפשר עוד בזה לישב דברי הרמב"ם דהנה בתוס' שם בב"ק דף ע"ב ד"ה דאי דאורייתא כתבו ז"ל משמע דאי מדרבנן חשיב דמרה שפיר ומתוך כך הי' נראה דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה דאורייתא מדקאמר לעיל ור"מ שוחט לעכו"ם אמאי מחייב כיון דשחט פורתא אסרה אידך לאו דמרה קא טבח ואי דרבנן הוי שפיר דמרה ומיהו יש לדחות דתקרובת ע"ז אפילו לא אסורה אלא מדרבנן חשיב לי' שפיר לאו דידי' כיון דאסרו חכמים בכל הנאות דאפילו קידש בו האשה אין מקודשת וכו' אבל חולין בעזרה אי הוי דרבנן וקידש האשה מקודשת לכך חשיב דמרי' דבסוף האיש מקדש קדושין דף נ"ח קתני גבי חולין שנשחטו בעזרה ר"ש אומר מקודשת ופריך אלמא סבר ר"ש חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וכו' עכ"ל התוס' והנה תירוץ התוס' אינו לדברי הרמב"ם שהרי דעת הרמב"ם דכל איסורי הנאה אף חולין שנשחטו בעזרה אינה מקודשת ולפי זה נצטרך לומר דהרמב"ם סבירא לי' דכל איסורי הנאה מדרבנן מקרי דמרי' ולכאורה הדבר תמוה כיון דמדרבנן אסור בהנאה ואשה אינה מקודשת הרי דאין הדבר שוה מאומה א"כ אמאי יתחייב בשחט חולין בעזרה הא כיון ששחט פורתא נאסרה בהנאה מדרבנן א"כ סוף השחיטה אין מפסידו כלום שהרי איננו שוה לו מאומה וא"כ אמאי יתחייב הא בסוף השחיטה אין שוה להבע"ב כלום שכבר נאסרה איסורא דלעולם ואולי אפשר לומר דכיון דמן התורה מותרת בהנאה הא היא דמרה ומשו"ה אף שאסורה מדרבנן אעפי"כ כיון דאם הי' מפסיק מלשחוט הא היתה מותרת בהנאה שהרי אם אין סוף השחיטה שחיטה אגלאי מילתא דלאו שחיטה היא כלל נמצא דמה אוסרה מה שגומר השחיטה. א"כ השחיטה בגמרה אוסרתה דבשלמא אם איסורה מדאורייתא א"כ כיון דשחט שחיטה כולה אגלאי מילתא למפריע דכבר מתחלת השחיטה נאסרה בהנאה ויצאה מידי בעלים. אבל אם נימא דאיסורה רק מדרבנן א"כ הוי דמרה וקשה רק מאי אפסדתיך הלא הפסידו בשחיטתו בגמר השחיטה דאילו לא הי' שוחט בגמר הא לא היתה אסורה דאז הי' אגלאי מילתא למפרע דלאו שחיטה א"כ הא אוסר ע"י השחיטה

אכן לדברינו דהרמב"ם מספקא לי' אי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף נמצא אם הי' שוחט מיעוט בפנים וגמרה בחוץ כיון דאיסור הנאה מדרבנן היתה מותרת דהרי ספק דרבנן מותר ושמא אינה לשחיטה אלא לבסוף נמצא דשפיר מחויב דו"ה שהרי כיון דהוי דרבנן אוסרתה בהנאה סוף השחיטה. וממתניתן לא קשיא דהרי מוקמינן בשחט מיעוט בחוץ וגמרן בפנים. ומהא דפריך לר' יוחנן לימא קסבר ר' יוחנן חולין שנשחטו בעזרה לא דאורייתא כיון דהוא סבירא לי' בתורת ודאי דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. וא"כ לכאורה קשה אמאי מחויב אף אם האיסור מדרבנן עכ"פ מאי הפסידו. דבגמ' יהי' הפירוש לימא קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו דכל עיקר איסור שחיטת חולין בעזרה לאו דאורייתא וא"כ אין לו עיקר מן התורה ואז יכול לקדש האשה וא"כ אף שאסור מדרבנן הוי דמרה והרמב"ם דסבירא לי' איסור אכילה דאורייתא ויש לו עיקר מן התורה והוי לאו דמרה כיון דמספקא להרמב"ם אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. א"כ במיעוט סימנין בפנים וגמרן בחוץ לא נאסרה דהוי ספק דרבנן דילמא אינה לשחיטה אלא לבסוף וא"כ כל זמן שלא גמר השחיטה מותרת דהוי ספק דרבנן ואימתי נאסרה בגמר שחיטה משו"ה מחיוב דו"ה

נמצא דהא דאמר הרמב"ם דאם שחטו מיעוט סימנין בחוץ וגמרן בפנים דפסול אין הטעם דשחיטת מיעוט סימנין בחוץ פסולה אם נימא אינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ תחלת השחיטה אין פוסל רק הטעם דפסול מפני דחסר הכשר. והנה בגמ' לקמן זבחים דף ק"ז איתא אמר עולא השוחט על גגו של היכל חייב הואיל ואין ראוי' לשחיטת כל זבח מתקיף לה רבא א"כ נכתוב קרא מחוץ למחנה ולא בעי אל פתח אהל מועד אל פתח אהל מועד למה לי למעוטי גגו ולרבא א"כ נכתוב אל פתח אהל מועד במחנה מחוץ למחנה למה לי לאו לאתוי' גגו אמר רב מרי לאתויי כולה בפנים וצוארה בחוץ צוארה בחוץ פשיטא אמאי קפיד רחמנא אשחיטה ושחיטה בחוץ היא אלא לאתוי כולה בחוץ וצוארה בפנים והנה הרמב"ם כתב בפרק י"ח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ט"ו ז"ל היתה הבהמה כולה בחוץ וצוארה בפנים ושחט חייב שנאמר אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ או שהי' גופה בפנים וצוארה בחוץ חייב עד שתהא הבהמה כולה במקדש שנאמר ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ע"כ, וכבר הקשה הכ"מ ז"ל ומ"ש רבינו אחד השוחט במקדש וצוארה בפנים ושאר גוף הבהמה בחוץ וכו' שנאמר אל פתח אהל מועד לא יביאנו אינו נוח לי דהא מהאי קרא לא ילפינן אלא למעוטי גגו של היכל ועיין בלחם משנה שתירץ דאי לאו קרא דאל פתח אהל מועד הוי דרשינן איפכא דאל פתח לרבות צוארה בפנים ובמנחה לרבות גגו של היכל, אכן גם תירוצו דחוק דהא אדרבה מול פתח אהל מועד לא יביאנו משמע יותר דצוארה בפנים חייב משום שלא הביא כולו

אכן נראה לי דנהי דאילו לא כתב קרא לרבות דצוארה