לבוש מרדכי על זבחים ע

מיתה שאסרה באכילה אבל מטהרת מטומאת משא

ועפ"י דברינו יש לישב קושית הלח"מ שכתב שהרמב"ם סובר שדברי הגמ' תמוה מאי קאמר דלר"י דנפקא לי' כל איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מקרא דאותו דאז ע"כ חשב"ע לאו דאורייתא דאמאי לא נימא דמקרא דאותו ילפינן לכל איסורין שבתורה וגם לחולין שנשחטו בעזרה שאין אתה משליך לכלב. אכן לדברינו כיון דאיסור אכילה לחולין שנשחטו בעזרה ילפינן מקרא דוזבחת ואכלתא דדוקא אם ירחק ממך המקום אז מועלת הזביחה להתיר באכילה אבל בעזרה אין מועיל השחיטה להתיר באכילה א"כ אמרה התורה דאיסור חולין שנשחטו בעזרה הוא משום אונה זבוחה להתיר אכילה א"כ כיון דגלתה התורה דכל מחוסרי זביחות היתר כמו נבלה וטרפה מותרים בהנאה ה"נ בחולין בעזרה איסור הזביחה אין אוסרים בהנאה והוי כמו שחיטת עכו"ם דכולי עלמא מודו דאין זביחתו אוסרת בהנאה וזביחת עכו"ם הא ג"כ ילפינן מהאי קרא דוזבחת ואכלת. אכן אם כל איסור התורה ילפינן מקרא אחר כמו מנבלה אז אותו מיותר דקאי על דין דבשר בשדה כפירוש רש"י שם ד"ה ור"מ ומפרשינן אותו שיצא חוץ למחיצתו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב דבר שהי' חוץ למחיצתו היינו חולין שנשחטו בעזרה שזה שהיו חוץ למחיצתן ואוסר הנאה מה שהיו החולין חוץ למחיצתן, אבל אם מפרשינן דקרא דאותו קאי לכל איסורין שבתורה ולא לענין חוץ למחיצתן א"כ קאי קרא דאותו על דין דטרפה דדוקא טרפה אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה א"כ כיון דאיסור אכילה של חשב"ע ילפינן מקרא דכי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת ולא בריחוק מקום א"כ איסור חשב"ע הוא רק כמחוסר זביחה להתר והרי זה ילפינן מנבלה וטרפה דחסרון דאינה זבוחה להתר אין אוסר בהנאה

נמצא לפי דברינו דמה דקאמר בגמ' דלר"י דס"ל דלדברים – ככתבן הוא דאתא בנבלה א"כ לא נוכל למילף בנבלה לכל איסורין שבתורה דאסורין בהנאה וילפינן מקרא דאותו וקאמר דלר"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא אין הכונה דלר"י חולין שנשחטו בעזרה מותרין באכילה דבודאי גם ר' יהודה מודה דילפינן איסור אכילה מקרא דוזבחת ואכלת דמה שאתה זובח בריחוק מקום אתה אוכל אבל בקירוב מקום אין הזביחה מתרת אכילה אעפי"כ איסור – הנאה הוי רק מדרבנן דמן התורה. הוי רק איסור אינה זביחה להיתר דאיסור זה מותר בהנאה כמו נבלה וטרפה, וזהו דעת רש"י בפסחים דף כ"ב ד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא כתב רש"י ז"ל דאסירי בהנאה לאו דאורייתא הרי אף – דאסור באכילה מן התורה איסור הנאה מותר מן התורה, ומה שהקשה התוס' ז"ל וכן בסוף שמעתא גבי הא דאמר איכא ביניהו חולין שנשחטו בעזרה אי אפשר לפרש בענין אחר עכ"ל, אכן לדברינו הפירוש בגמ' כמו שביארנו דסבר דאותו למעוטי כל איסורין שבתורה וממילא חשב"ע ג"כ מותר שהוא בכלל איסורין המותרין בהנאה כיון דאיסורן מטעם שאינה זבוחה להיתר

ומה שהקשה עוד שם בתוס' על דברי רש"י דהרי בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כ"ט) פריך למ"ד כדי לחנכו במצות הא קמייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואי לענין איסור אכילה הא דאורייתא אכתי תקשה לי' האיך הקרבן נאכל דמשמע התם שנאכל עכ"ל התוס', פשוט דלא קשה לרש"י דאטו בחדא מחתא מחתינהו, יש בגמ' שהפירוש רק דאיסור הנאה הוי דרבנן וכל מקום שהוא מוכיח, וראי' לדברינו שהרי רש"י בעצמו בקדושין דף נ"ח ד"ה ובחולין בעזרה פירש ז"ל קסבר איסורו לאו דאורייתא לא איסור שחיטתו ולא איסור הנאתו ולא דריש בריחוק מקום הכי אלא מדרבנן דילמא אתי למימר קדשים שנפסלו לאחר שחיטה הן שלא נזרק דמן וקא מתהני מיניהו ואתי להנות מקדשים שלא נזרק דמן עכ"ל רש"י הרי דרש"י בעצמו מפרש דלאו בכל דוכתי בחדא גוני הפירוש

וטעמא דפירש רש"י בקדושין דהפירוש דאף איסור שחיטה הוי מדרבנן דלא דריש כלל בריחוק מקום אתה זובח משום קושית התוס' בד"ה אלמא ז"ל וא"ת הא משמע דאיכא איסורא דרבנן דהכי משמע לישנא וא"כ האיך מקדש בהן והאמר רב בפ"ק דפסחים דהמקדש מו' שעות ולמעלה ואפי' בחטי קורדניתא דאינם אסורין אלא מדרבנן אין חוששין לקדושין וי"ל דהתם איכא מיהא שעות דאורייתא וכו' וסובר רש"י דדבר שיש נו עיקר מן התורה אף שאיסור הנאה מדרבנן אין חוששין לקדושין אבל בדבר שאין לו עיקר מן התורה כלל והאיסור רק מדרבנן אז מקודשת וכמובא שיטה זו באה"ע סימן כ"ח מעתה סובר רש"י דאם נסבור דאיסור אכילת חשב"ע הוא מדאורייתא מקרי שיש לאיסור זה עוקר בדאורייתא ואינה מקודשת נמצא לפי מאי דהוי סבר דהמקדש בחולין שנשחטה בעזרה מקודשת אף שמדרבנן אסור בהנאה, ע"כ דהוי סבר דמן התורה אין איסור כלל לא נשחוט ולא איסור לאכול דאם דרשינן קרא דבריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום א"כ ע"כ דאסור באכילה דהרי כתוב בהאי קרא כי ירחק וזבחתא ואכלת ואם בא למעט קירוב מקום הרי מיעט מאכילה וא"כ הוי איסור שיש נו עיקר בתורה ואז אף אם האיסור הנאה מדרבנן אינה מקודשת ע"כ דלפי דהוה סבר דמקודשת בחולין שנשחטו בעזרה ע"כ דלא דרשינן כי ירחק ממך המקום וכל דין דחולין בעזרה לאו דאורייתא אבל בפסחים בעי רק לומר דאיסור הנאה לאו דאורייתא אף דאיסור אכילה מדאורייתא דרק בריחוק מקום וזבחת ואכלת אבל בקירוב מקום, אין מועיל זביחה להתיר אבל הוי רק חסרון דזבוחה דעל זה גלתה התורה מקראי דנבלה וטרפה דמותר בהנאה

ולפי זה מיושבים כל הקושיות שהקשה הלח"מ על הרמב"ם דהרמב"ם סבירא לי' דאיסור שחיטת חולין בעזרה ואכילתן הוו דאורייתא ואעפי"כ כתב דמכין אותו מכת מרדות כיון דאין כאן לאו רק לאו הבא מכלל עשה אבל כיון דהוי דאורייתא משו"ה אין מכסין את דמו דהרי בכיסוי קי"ל כר"ש דשחיטה שאינה ראוי' אין מכסין את דמה, אבל לענין איסור הנאה כיון דהוא פסק כר' יהודה דקרא דנבלה לדברים ככתבן הוא דאתא א"כ ילפינן לכל איסורים שבתורה דאסורים בהנאה מקרא דאותו אתה משליך לכלב א"כ אין לנו קרא לאיסור החשב"ע כיון דאיסורו ילפינן מקרא דוזבחת ואכלת הוי רק מחוסר זביחה ומחוסר זביחה איננה בכלל כל איסורין שבתורה וכמו שחיטת עכו"ם שאינה אסורה בהנאה, משו"ה כתב הרמב"ם בפט"ז מהלכות מאכלות אסורות דאיסור הנאה דחשב"ע הוא דרבנן וכן כתב בפ"ב מהלכות גנבה דאיסור הנאה דחולין שנשחטו בעזרה הוא מדבריהם אבל כיון דאיסור אכילתן הוא מן התורה א"כ הא יש לו עיקר מן התורה, משו"ה כתב דהמקדש באיסורי הנאה אונה מקודשת, והא דכתב הרמב"ם דשוחט את הטרפה בעזרה מותרת בהנאה אף שהוא סובר דאיסור ההנאה מדרבנן אעפי"כ כיון דאיסור הנאה הוא מקרא דוזבחת ואכלת ואיסור שחיטת חולין בעזרה הוא דוקא בשחיטה ראוי' אבל שחיטה שאינה ראוי' אין איסור לא השחיטה ולא האכילה שהרי בזה קי"ל כר' שמעון דהיכא דכתיב לשון אכילה כמו בכסוי הדם קי"ל דשחיטה